שאלה
שלום רב,
בנוגע למצווה ועושה גדול מלא מצווה ועושה...
האם ניתן להבין שחקלאי יהודי שמפריש מעשר, הוא גדול מחקלאי ערבי שמפריש מעשר?
ומה במקרה שהיהודי מקיים את המצווה באופן אוטומטי, באדישות, וללא שמחה שבלב,
ולעומתו הערבי מבצע אומנם את מה שלא מצווה ממנו, אך מתוך הבנה מוסרית, פילנטרופיה ומתוך רוחב לב... האם גם אז יהא היהודי "גדול" מהערבי?
בברכה, שלומי
תשובה
גדול המצווה ועושה הוא כפשוטו של המשפט. גדול מי שמוטלת עליו מצוה ועושה אותה משום שהיא מצווה, יותר ממי שאין עליו מצוה והוא עושה ממעשה מסיבה אחרת. דוגמה של מצוות צדקה טובה לעניין זה. התורה ציוותה לתת צדקה. אי אפשר להתעלם מן העובדה שגם אילו התורה לא ציוותה לתת צדקה, הרי יש ערך לנתינה זו מצד המוסר, פילנטרופיה, רוחב לב. על זה אמרו חכמים שמי שמקיים מצוה לא בגלל שהוא נדיב לב אלא בגלל שהוא מקיים ציווי של התורה גדול ממי שעושה אותו מעשה בגלל הבנה אנושית. הרמב"ם אומר על גוי שמקיים אחת משבע מצוות בני נח שאם הוא מקיים את המצוה בגלל שה' ציוה יש לו שכר ויש לו חלק לעולם הבא. אבל אם מקיים את המצוה כי כך נראה לו בגלל הכרע דעתו, אין הדבר נחשב לקיום מצוה ואין לו על זה שכר.
לגבי תרומות ומעשרות העניין עוד יותר בולט. תרומות ומעשרות אינן כלל עניין פילנטרופי. אמנם אחד מן הטעמים למצוות הנתינה השונות הוא כדי לרכוש את מידת החסד, אבל הנתינה עצמה היא מצוה ולא גמילות חסדים. לשבר את האוזן, בימינו לא נותנים את התרומה לכהן אבל חייבים להפריש אותה ואסור לאף אחד לאכול אותה. ואם לא הפרישו, הפירות אסורים באכילה. אמנם חכמים גזרו על תרומות ומעשרות של גוי שתהיה להם משמעות כלשהי, אבל גוי שנתן מתוך רוחב ליבו, גם אם נאמר שעשה מעשה יפה, אינו דומה לישראל שהפריש את התרומה וקבר אותה בקרקע, והפריש את המעשר ולא נתן אותו, אבל קיים חובה שהתורה או חכמים חייבו אותו.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם