מפחדת שהאנשים היקרים לי ימותו...

שלום לך שישיסטית!

איזה כיף לראות את האהבה הזו שיש לך כלפי סבא וסבתא!! היום זה כ"כ לא ברור מאליו שיש קשר עם הסבים והסבתות, בטח לא כזה קשר חם כמו שאת מתארת…

אשתף אותך בכנות, שגם לי יש את אותן מחשבות על חלק מבני המשפחה שלי. אודה ואומר שאפילו לפעמים אני ממש נכנסת לחששות מוחשיים אפילו שלא קרה שום דבר…

אבל האמת היא שהרגש הזה הוא רגש טבעי, זה רגש של פחד, והפחד מהמוות הוא פחד שבסופו של דבר כולנו חוששים ממנו, מי יותר ומי פחות.

יש משהו לא נחמד, במוות.
הוא לא מבקש ממך רשות, וכאילו קובע לך עובדה – "שלום, הגעתי!".
סליחה?! מישהו שאל אותך? מישהו ביקש? ההפך, אל תבוא!!
אבל בסופו של דבר הוא בא. ודווקא בגלל שאנחנו לא יודעים מתי הוא יבוא, למי, ומה נספיק לעשות עד אז – זה מפחיד אותנו! הדבר הבלתי צפוי, הפתאומי הזה.

להבדיל גם אישה שצריכה ללדת – יש איזה שהוא פחד מהיום הזה שהיא תלד. זה יכול להיות עוד 5 דקות , ויכול להיות עוד 5 ימים. הפחד הזה מהרגע שיתפוס אותך עם הציר הראשון בלי הכנה מוקדמת – זה מלחיץ.
אבל ההבדל הוא שבלידה – האישה יודעת שהיא מביאה חיים, שזה סימן ברכה, כך שהפחד הוא זעיר יחסית.

כמובן שגם את יודעת שהפחד הזה הוא לא סיבה להוריד את רמת הקשר בינך לבין סבא וסבתא. ההפך, ככל שתעמיקי בקשר בזמן שהם חיים – כך תרגישי מסופקת יותר. כמה פעמים אנחנו שומעים על אנשים שמקטרים על שלא השקיעו בקשר עם הנפטר. סליחה, זה לא הייתה כזו הפתעה, הרי כולנו נפטרים בסופו של דבר! אז למה לא השקעתם??
דווקא תשמחי שיש לך קשר טוב איתם, קחי אותו והעצימי אותו, העשירי את הקשר עוד ועוד.
יהיה כואב להיפרד? – אולי. אבל תאמיני לי שיהיה כואב עוד יותר להיפרד כשיודעים שלא היה קשר.. שאין למה להתגעגע, שאין בשביל מי להתגעגע, ויותר מזה, שיש לך כזה מצפון גדול שלא היה קשר מספיק טוב…


לגבי ההערה של הבית אבות אני רוצה לציין משהו. קודם כל, אף אחד לא אומר שגם את תיראי ככה בעוד 60 שנה (אולי בעוד 70;-) ). אבל את צריכה לזכור שאת רואה בבית אבות את מי שצריך להגיע לבית אבות. לא כל קשיש זקוק לבית אבות כי ב"ה יש הרבה קשישים במצב טוב יחסית! אבל מה שכן, כל פעם שאת מתנדבת והולכת לשמח קשישים – תוסיפי בלב תפילה להקב"ה שיזכה אותך תמיד להיות בצד של המשמחים ולא של הנשמחים… שתמיד תהיה לך ולמשפחתך הרבה בריאות ונחת עד סוף ימיכם!


ורגע לפני שמסיימים – קצת על המוות ביהדות.
יש משהו במוות שגורם לך להרגיש שאתה כבר לא מושפע מהאדם הנפטר והשפע שלו כבר לא מקרין עליך. אבל צריך לזכור שהיהדות לא רואה את המוות כסוף. כשאדם נפטר – אנחנו קוברים את הגוף שלו אבל הנשמה ממשיכה לחיות בעולם העליון. זה מושגים שקצת קשה לנו להבין, אבל צריך לדעת באופן כללי שהעולם העליון הוא עולם בפני עצמו. כמעט כמו בתחתון. אלא ששם הכל רוחני, הכל נשמות. אבל הנשמות ממשיכות בחייהן, ממשיכות בלימוד התורה ובקיום מעשים טובים. ומעבר לזה, יש ימים מסויימים בשנה, כמו יום כיפור שיהיה מחר, שלא רק אנחנו נשפטים על מעשינו – אלא גם הנשמות שבשמיים נשפטות. על מה? – על מה שהצאצאים שלהם עושים בעולם הזה. כלומר, לנו יש השפעה בעולם התחתון על הנשמות שבעולם העליון.

אנחנו צריכים להבין ולהאמין שהגוף של אותו אדם אהוב אמנם כבר לא איתנו, ואנחנו כבר לא יכולים לדבר איתו, לחבק אותו, לחייך אליו ולקבל ממנו, אבל הוא ממשיך בקיומו, מסתכל עלינו ורוצה לראות איך אנחנו ממשיכים את מה שהוא רצה להטביע בעולמנו. ובכך אנחנו מעלים את נשמתו ("עילוי נשמה").

אני רוצה שתתני הצצה גם על הקישור הזה:
http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=103098


ותזכרי שהיום גיל 70 זה גיל מאד צעיר! בע"ה שהקב"ה יזכה את סבא וסבתא שלך באריכות ימים מתוך בריאות טובה, ובינתיים תחשבי כמה את אוהבת אותם ואיך את משמחת אותם.
אל תחשבי על זה שיש להם ח"ו רק עוד כמה שנים, כי זה לאו דווקא נכון. המחשבה על זה רק מצערת אותך והפחד הזה הוא פחד משתק…
תשמחי שהם עוד איתך ותמקסמי (מלשון מקסימום) את הקשר ביניכם עד הסוף!!!

בהצלחה גדולה וגמר חתימה טובה לכל עם ישראל!
רחלי.
evrachel@gmail.com