מפחדת לבדוק ולברר ולהתקדם

הי חמודה,

משאלתך נשמע שאת יודעת בדיוק מה טוב לך.
אבל מה, הדרך לשם קשה, דורשת הרבה מאמץ, ולפעמים נראה שהיא מנחילה אכזבות.

"...יום אחד, הופיע פתח קטן בגולם. האיש ישב והביט כמה שעות על הפרפר איך הוא מתאמץ לדחוף את גופו דרך אותו פתח קטן. לפתע, הפרפר הפסיק להתקדם. נראה היה שהוא התקדם ככל יכולתו ואינו יכול יותר. אז האיש החליט לעזור לפרפר. הוא לקח זוג מספריים ופתח את הגולם. הפרפר יצא בקלות. אבל גופו היה מנוון והכנפיים שלו מכווצות. האיש המשיך להתבונן, בציפייה שכל רגע כנפיו של הפרפר יפתחו, יגדלו וייפרסו - ובכך יתמכו ויעצבו את גוף הפרפר. אבל זה לא קרה! למעשה, הפרפר בילה את שארית חייו בזחילה עם גוף מנוון וכנפיים מכווצות. הוא אף פעם לא הצליח לעוף. האיש בחסדו וטוב לבו לא הבין שהגולם הדחוס ומאבק הפרפר לצאת ממנו, הם היו הדרך לדחוף נוזלים מגוף הפרפר לתוך כנפיו כדי שיוכל לעוף אחרי שייצא לחופשי מן הגולם."

אם היה אפשר לבחור בדרך עוקפת, הייתי שמחה להראות לך אותה. אם היה אפשר קודם להצליח, ואז לעמוד אל מול פני הקושי, היית מנסה את הטריק הזה. אם היה אפשר להזין את הנשמה בסטטוס קוו במשך 120 שנה אני לא יודעת איך היה נראה העולם שלנו.

באורות התשובה (ה´, ג´) הרב קוק מגלה לנו:
"העולם מוכרח הוא לבא לידי תשובה שלמה. אין העולם דבר עומד על מצב אחד כי אם הולך הוא ומתפתח, וההתפתחות האמתית השלמה מוכרחת היא להביא לו את הבריאות הגמורה, החמרית והרוחנית, והיא תביא את אור חיי התשובה עמה."

כמו שאת מרגישה ומתארת - אין מנוס אלא להתקדם. העולם עושה את זה, והוא סוחף עימו את כולנו. תשובת העולם, זה ביטוי ליסוד האלוקי שבבריאה. תחשבי איפה העולם היה פעם, והיכן אנו נמצאים כיום. מה מדרבן אותנו לחקור, לגלות, לבנות, להעמיק, להוליד וליצור בעולם הזה. זהו כוח על טבעי המשותף לכולם. ולכן, כשהאדם מתקדם ומתפתח, מתקן ומשפר, מתאמץ ומברר, אז הוא חושף את התוכן הפנימי ביותר שלו. את הנקודה האלוקית שבתוכו.

ובגלל שאת מרגישה את אותו מקור אלוקי שבך, את כותבת שהמצב הזה לא תקין. זו כבר נקודה לטובתך. והכרת הבעיה היא השלב הראשון ששייך למעשה כבר לפתרון.

מה שרק חסר זה מעט אומץ. להעז ולפרוץ את הגבולות של עצמי. לצאת מהמקום הנוח והמוכר אל עבר חוויה בלתי נודעת. כשאנו עומדים במקום, שתי הרגליים יציבות על הקרקע, עומדות איתנות. בשביל להתחיל ללכת יש להרים רגל אחת. זה מערער את היציבה שלנו לרגע, צריך להעזר בהרבה שיווי משקל. אבל, בפעם הבאה ששתי הרגליים יהיו מונחות שוב על הקרקע, נהיה כבר במקום אחר לגמרי. שווה?

אני מבינה את הקושי שלך, את מה שכתבת על הירידה במצב רוח, הבלבול. אל תבהלי מזה. זה טבעי, ואפילו חשוב. תהליך מכיל כמה שלבים, אין אפשרות לדלג על חלק, וצריך לקבל את זה. בהבנה, ואפילו לנסות להביט אל החיובי שבדבר. כי בפנים אנחנו יודעים שהקושי בונה אצלנו קומות אדירות, כמו אצל הפרפר, רק שלפעמים זה כל כך קשה..

תכונה נוספת שצריכה לעמוד אל מול עינייך זו האחריות. איך את רואה את החיים שלך בעתיד? מבוססים על ערכים ועקרונות, או זורמים בהתאם לסחף? אם את לא תקחי את עצמך ביידים, תעמלי ותבני לעצמך השקפת עולם, אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומך. לברוח מותר לרגעים בודדים, אך לא לאורך זמן. אוספים את מה שהתפזר, מיישירים מבט אל עבר המטרה, וקדימה לעבודה.

אחריות זה גם אומר לשמור על איזון. לבדוק כל דבר לעומק, לקבל החלטות מתוך שיקול דעת. לזכור שאני חלק. מעמ"י, מהכיתה, מהמשפחה. שאני משפיעה עליהם ומושפעת מהם, ולתכנן את הצעד הבא גם לפי זה. איזון זה גם ביחס לעצמך. לא להכאיב, ולפצוע עד כדי הגעה לצלקת בלתי ניתנת לריפוי. מצד שני גם לא להרים ידיים בייאוש מוחלט.
פשוט להרגיש, מה עושה לי טוב. טוב אמיתי. אילו אנשים, איזה מחשבות, איזה מעשים, איזה מצוות.

והכי חשוב, כל הזמן לבדוק. להיות עם יד על הדופק. לא לקפוא במקום. אני רואה בפסקה מאורות התשובה שמובאת למעלה כעין מגדלור למגמת החיים. כל הזמן לשאוף להתקדם, במישורים שונים ומגוונים. לחדש, להתרענן. לא לפחד. לטעום, להעמיק, ללמוד, לחקור. ובו זמנית גם לדעת להעניק.

אני מאחלת לך, ואפילו דורשת ממך, שתפרצי את חומות הסטטיות שאחזה בך. שתקחי נשימה עמוקה ותמשיכי לצעוד מהמקום בו נדמה לך שעצרת.

"אם אין אני לי מי לי,..., ואם לא עכשיו, אימתי"?!

הצליחי בכל,

מעיין
maayanett@gmail.com