מסיימת שנת שירות – איך לצאת החוצה?

שלום.
ברוכה הבאה לחיים. קודם כל תדעי לך שאת בעמדת פתיחה טובה מאוד. יש לך מבט בוגר, ומחשבות שלא שומעים מכל אחת (או מכל אחד). את מנתחת דברים טוב, וטוב שאת מוציאה את המחשבות החוצה כדי לעשות בהן סדר.
אני חייב לומר לך, שלא ממש צריך לעשות סדר במחשבות שלך. מספיק שתקראי את מה שכתבת, ותראי איך מכל פינה זועק קונפליקט אחד: איך לוקחים את כל המטען שצברתי בלב שלי בשנים היפות שעברתי, ויודרים איתו למטה למטה, אל העולם הקר והמנוכר שמסביב? איך מצליחים להשאיר את הראש מעל המים הזועפים והמתערבלים של החיים, ומצד שני לא בורחים מלהיכנס אל אותם מים.
נפרט קצת:
בגילאי ההתבגרות אנחנו משולים לכדורים פורחים – עולים, נישאים על הרוחות, רואים הכל מלמעלה, לא נתקעים בשום דבר. גם הנסיונות והקשיים של הגיל הזה, עם כל החשיבות שלהם, הם רק חצי אמיתיים. בגיל ההתבגרות האדם הוא לעצמו, חסר מחויבויות, בונה את האישיות שלו בתוך החממה – וכך טוב שיהיה.
אחר-כך, מי שבריא בנפשו יודע שצריך "לצאת מהחממה" כמו שהגדרת – פתאום צריך להשקיע זמן גם בדברים הנמוכים ההכרחיים – לימודי תואר, עבודה וכדומה.
זה קונפליקט לא פשוט שמלווה את כולנו, אולי אפילו כל החיים. כל כך חשוב לנו לשמור את הילד שבנו, את הפשטות והשמחה, את הכמיהה הטבעית לרוחניות ולדברי אמת, וזה דורש כל כך הרבה מאמץ.
יש הרבה דברים שאפשר לעשות במהלך החיים כדי לשמר את היופי והטוב העמוק הזה, אבל עכשיו אנחנו עוסקים במה שאת עוברת עכשיו.
אני לא כל כך מכיר אותך, ואת הנטיות שלך ואת המחשבות שלך לעתיד, אבל אני חושב שהייתי אומר לך ללכת ללמוד במדרשה. את חוששת ש: "הרבה בנות שיוצאות ממדרשות (ואולי אני טועה)לא יודעות אח"כ איך לחיות בפשטות" ואני חייב לומר לך שזה חשש מוצדק, ואכתוב על כך בהמשך. אני גם חייב לומר לך שאני ממש לא חושש שזה יקרה לך... אני קורא אצלך הרבה בריאות – גם ביחס למדרשות, גם ביחס להבנת הזוגיות ("מישהו לרוץ איתו, לאהוב אותו בפשטות,מישהו שאת יכולה לראות אותו האבא של הילדים שלך ולא זה שיכול לדון כל היום בסוגיות של הרב קוק...). אני לא מכיר מדרשות כל כך, אבל אני בטוח שיש מדרשות עם כלים להתמודדות בריאה עם "העולם הזה". זה שילוב טוב בין "לפני הנחיתה" – עם מזון רוחני בשפע, ל"אחרי הנחיתה" – עם אחריות לעצמך ולהתפתחות שלך, ומפגש עם מורכבויות.
את כותבת ש: "אני מפחדת שביחס לעצמי זה יעצים את הריחוק והפער מהמשפחה שלי". זה חשש במקום, אבל אני באמת חושב שדבר ראשון זה תלוי בך, ולא צריך להוות שיקול כבד ביחס לשאלת הבנייה הרוחנית שלך, ודבר שני – ששובה יכולה לעזור ולא להפריע. לפחות במחזורים קודמים, היו בנות רבות שבאו מרקע דומה לשלך, כמו שאני מבין אותו.
אני אמשיך במשפטים קצרים – כתשובות לתהיות בסוף המכתב שלך:
אני חושב שיום בשבוע במדרשה זה טוב, אבל זה גם מבלבל. זה מין "קרש הצלה" בשלבים מאוחרים יותר, כשאין מסגרות יותר קבועות. אני חושש שבשלב הזה זה קצת יתסכל אותך, כי יהיה לך קשה להבין איפה את באמת – "בחוץ" או "בפנים".
אני מבין את ההרגשה שלך ש"אולי אני לא מוכנה". זה נכון שכל החיים משתלמים, ולומדיים ומשתפשפים, אבל את בקצה התקופה של קניית ובניית הכלים כדי להשתלם וללמוד ולהשתפשף באופן בריא המתאים לרצון ה'. אני גם חושב שהעולם זקוק היום לאנשים בריאים, ומלאים בתוכן עמוק ואמיתי – מתורת החסידות ומתורות הנפש השונות איתן תיפגשי בשובה ובמקבילותיה.
אני חושב שאת לא סתם מעצימה רגשות – זו באמת תקופה חשובה, והחלטה חשובה, והרגשות מתעצמים מאליהם וכך טוב ובריא, רק צריך לדעת לצאת עם מסקנה ולא לאבד את הפשטות מרוב הרהורים ותהיות.
אכן, השד לא כזה נורא, ויש הרבה פרחים ואנשים טובים מסביב, לכי לפגוש אותם, ואולי תפוג העייפות משנת השירות, ולא רק שלא יימאסו עלייך דברים, אלא תיפתחי לדברים חדשים ונפלאים. נכון, הראייה מצומצמת, כי כך נבראנו – כלי משחק קטנים עם ראייה מצומצמת – שתפקידם לחתור אל הטוב המוחלט עם כל חסרונותיהם וקטנותם. מעייף ומרתק...
תצליחי בכל דרכייך.
אני חושב שאני חייב להתנצל על האריכות...
דוד
davideinat@hotmail.co.il

המשפטים הבאים מובאים בסוף, כי אני לא בטוח שיהיה לך כוח אליהם. הם קשורים מאוד למכתב, אבל הם קצת יותר "מרחפים" ומפליגים רחוק. את יכולה לקבל אותם בתור "דבר תורה" נפרד, ותקראי אותם רק אם יש לך חשק וכוח...:
הרבה פעמים אצל מי שעברו את תהליך ההתמלאות הרוחני של ההתבגרות קורה תהליך מעניין:
אפשר לדמות את זה לתקופה שאחרי החתונה: כולנו יודעים שחתונה זה דבר מאוד רוחני, והשראת שכינה ועוד ועוד. גם היחסים בין בני זוג לפני חתונה הם "רוחניים" מאוד – אין להם מחויבויות אחד לשני, לבית, לפרנסה. מגיע מצב שאדם מתחתן, ופתאום הוא אומר לעצמו: אוי, זה לא מה שחשבתי, זה לא מה שהרגשתי עד עכשיו, אף אחד לא אמר לי שצריך גם לשטוף רצפה, שצריך גם להקשיב לאשתי, לשנות את ההרגלים שלי בשביל בעלי, ועוד אלף דברים... אולי טעיתי, אולי זה לא הדבר הנכון...
כמובן זו טעות. אנחנו יודעים, שה' חפץ בקיומו של העולם הזה, "לא תוהו בראה – לשבת יצרה", "אשר ברא אלוקים – לעשות" ועוד ועוד. ה' חפץ בעם ישראל גשמי, עם מדינה וצבא וכלכלה. ה' חפץ שאנו נרד לעולם הזה כאשר אנו נולדים, ועוד יותר כאשר אנו נעשים אחראים לעצמנו, ואח"כ למשפחתנו.
בעצם אם קצת נגזים נוכל לומר שהירידה לחיי המעשה היא התכלית של כל ההתמלאות הרוחנית שאנחנו עוברים.
בדומה לזה אפשר לומר על הגלות – בה חיינו אלפיים שנה בלי מחויבויות גשמיות לאומיות. נסמכנו בכל הצדדים הגשמיים על המדינות בהן היינו. כעת אנחנו חוזרים לארץ ישראל ואנחנו חייבים לעסוק בצדדים גשמיים ויש מזה נפילות רוחניות – ויש כאלה שאומרים "לא לזה התכוונו, זו בטח טעות". זה היה גם חטא המרגלים – שרצו להישאר בחיים הרוחניים במדבר – בלי דאגות פרנסה, בטחון וכו'. מאידך – איננו יכולים לומר שלשנים במדבר ולאלפיים שנות גלות לא הייתה תכלית! היו אלה שנים של "כדור פורח", של בנייה רוחנית בלי דאגות ומחויבויות. אבל כמובן התכלית הרצויה לפני ה' היא הכניסה לארץ, והיציאה מן הגלות, שהיא – על אף הקשיים והנפילות שהיא גורמת, הדרך היחידה למימוש המטרה הכללית - לעשות את העולם הזה (בפרטיות אצל כל אחד ואחד, בכלליות בעם ישראל, ולבסוף את כל העולם) כלי ראוי להשראת שכינת ה'. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.