שאלה
שלום רב,
אבי נפטר לפני כשלושה חודשים,
ידוע לי שבתור ילדיו אנחנו שנה באבל ואילו אימי הייתה באבל רק 30 יום.
העניין הוא שמאז שאימי סיימה את תקופת האבל שלה(יש לציין בצער רב על פטירתו של אבא)
היא מנסה להעסיק עצמה בכל דרך אפשרית,יוצאת ומבלה,נוסעת לטיולים.משתתפת בערבי סטנד אפ,סרטים,הופעות,קונה בגדים מתלבשת ומתאפרת,צוחקת ובקושי מדברת עליו.
קשה לי מאוד לראות אותה כך מהצד כאילו כל כך מהר היא שכחה אותו,אני בטוחה שהוא היה כועס עליה מאוד.
כאילו אם מבחינת ההלכה היא לא באבל אז מותר לה הכל,ומה עם האבל הפנימי שלא מתוך מצוות ההלכה?
גם אם היה מותר לי אני לא מרגישה שהייתי מסוגלת לרקוד ולשמוח כמותה,אפילו מוזיקה אני בקושי יכולה לשמוע.
מצד אחד אין לשפוט אותה,אולי זה הדרך שלה להתמודד ולהמנע ממחשבות שליליות,
רציתי לשמוע את דעתכם.
תשובה
בס"ד
שלום וברכת ד'
מבחינה הלכתית אין כל מניעה לאשה לעשות ולחיות כרצונה לאחר שלשים יום.
מבחינה רגשית כל אחד חווה את הדברים בצורה אחרת, איננה דומה התייחסות של שרה לרבקה. כמו כן הסתכלות על החיים שונה מאדם לאדם, ועל כן הייתי משתדל לזרום ביחד עם האמא. יש לקחת בחשבון שלאשה קשה כל יום וכל שעה, כשהיא חוזרת הביתה אין מי שיקבל אותה, והיא חיה שעות וימים לבדה, וברור לי שבהיותה בודדה היא מלאת צער וכאב, והפצוי שלה צריך להיות גדול יותר כדי לא לשקוע בכאב הזה. צריך לזכור שילדים יש להם עוד חיים, בד"כ משפחה חברים רגילים וכדו', ועל כן עם כל הכאב הם בטוחים שהחיים ימשיכו טוב, ואילו אשה לא יודעת כעת מה ילד יום, ועל כן המתח גדול יותר.
בכל אופן המשיכי לחיות את חייך ואמך את חייה, כל אחד בדרכו.
שבת שלום
בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ
כפר דרום אשקלון