שאלה
שלום רב,
בתקופה האחרונה אני נתקלת בקושי רב בכוונה בתפילה. הקושי העיקרי שלי הוא לחבר בין מי שאני פונה אליו- הקב"ה, לתכנים אותם אני מפיקה.
אני מרגישה שהתכנים הם עמוקים מאד, ונדרשת התכוונות רבה על מנת להבין אותם ולרדת ל"שרש כוונת המשורר", יחד עם העובדה שהקב"ה מופשט מאד, וקשה לי להבין למי אני מכוונת. כך יוצא, שכאשר אני מצליחה לכוון, אני מרגישה שאני מתפללת בעיקר.. לעצמי. אני בעצם מרגישה שאני מבטאת משאלות לב שלי, אך אני לא מצליחה להרגיש כי אני מפנה אותם להקב"ה. באופן כללי אשמח לדעת כיצד ניתן להרגיש חיבור טוב יותר להקב"ה, על אף מופשטותו. יש רגעים בהם אני מרגישה את החיבור ללא כל ספק, אך כאשר הדבר מגיע לפנייה אליו (גם לפנייה אישית) אני מרגישה מחסום בשל הקשיים הנ"ל.
תודה מראש.
תשובה
שלום
היחס לרבש"ע מקפל בתוכו דבר והיפוכו, ובזה שלימותו.
מחד אנו חיים בשל הזרמת ההוויה ממנו ית', והקשר שלנו עימו הוא מעל כל קשר אחר, ועמוק מכל קשר אחר. החיבור הוא אינטימי ואישי, הוא קרוב אלינו בכל קוראנו אליו.
מאידך, אנו רחוקים אין סוף מרבש"ע, הוא בורא ואנו ברואים, הוא מעל כל הגדרה ואנו מובחנים בכל הגדרה.
לכן המיקוד בתפילה צריך להיות כלפי רבש"ע שברא אותנו, והוא מזרים לנו חיים ישראליים בנשמתנו, ומתוך כך כגלדי בצל אנו קיימים במציאות פנימית יותר וחיצונית יותר, מודעת ושלא מודעת.
התפילה היא מיקוד תודעת הלב את שורש חייו רבש"ע, וגם ללא יכולתנו להגדיר אותו או להבין אותו, ליבא מידע ידע, אנו יכולים לדעת בתוכנו את קיום הבורא, יחד עם הידיעה שכל מה שאנו קולטים בשכל וברגש אחר כך, הוא רק הגילוי ולא עצם המציאות האלהית.
ובפשטות- לדבר לד' אבינו מלכנו, מעומק הלב ובפשטות השכל, מתוך ידיעה שהוא קיים ואנו יונקים חיים ממנו, וכל שינוי במציאות בא ממנו יתב' לפי רום מדרגתנו המתקרבת לרצונו ע"י תפילה ותשובה. וכהכנה לכוונת הלב יש ללמוד אמונה בעמקות כחסידים הראשונים, לפני התפילה.
בהצלחה בעבודת הלב