מידת ההשפעה שיש לשומרי שבת על קהילת הפנימייה בה הם לומדים

שלום
באופן כללי ההלכה מדריכה להתרחק משכן רע ולחיות בחברה תורנית ונפרדת(בנים ובנות) ולשאלתך אכן יש איסור להיות שותף או מסייע לדבר עבירה ונצטווינו שלא להכשיל אדם בעבירה, שנאמר (ויקרא יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (רמב"ם רוצח יב, יד). ואם גם בלא הסיוע היה נכשל בעבירה, לדעת רבים, אין המסייע לו עובר באיסור תורה, אבל יש לו בזה איסור חכמים, שלא לסייע לעוברי עבירה. לפיכך, אסור לאדם לתת רשות לחילוני להשתמש בחפצים שלו. וכן יש חובת תוכחה על חילול השבת וברור שהשתתפות בפעילות (גם בחלק ה"כשר " שלה) היא ההפך מתוכחה מעבר לזה (רוב הפעולות שתיארת (משחקי כדור, טיול, וכו´)אסורות משום עובדין דחול - דהיינו אינן מתאימות לאווירת השבת.

מדוע שלא תתחשבו ברצונם בלי קשר להלכה? האם גם כלפי אחרים נעשים מאמצי שכנוע? אני מקווה שתמצאו את הדרך לישוב ההדורים והאמת והשלום אהבו.

ולהלן הרחבה וביאור בנושא מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א.

אזהרה: זה ארוך. אני אבין אם תבחרי להתעלם, ובכל זאת: "מלבד מה שנצטווינו בתורה שלא לעשות מלאכה ביום השבת, שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה´ אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", הוסיפו חכמים והתקינו סייגים לתורה, כדי שלא יעשה אדם דבר שמתוכו יגיע לעבור על אחת המלאכות שאסרה התורה .ועוד נצטווינו לשבות ביום השבת, שנאמר (שמות כג, יב): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת". והכוונה, שבנוסף לכך שלא נעשה מלאכה גמורה בשבת, גם נשבות וננוח מטורח ועמל, שלא יפתח אדם חנות, ולא יעסוק בהובלת משאות לקראת מלאכת ימי החול. ואף שהעושה כן אינו עובר על אחת מל"ט המלאכות, מכל מקום הוא מבטל את מצוות התורה לשבות ולנוח בשבת (רמב"ן ויקרא כג, כד; ועיין רמב"ם כא, א, ו).
כהמשך לכך למדנו בנביא שצריך לשמור על צביונו של יום השבת כיום מכובד ומקודש, יום שאין עוסקים בו בדברי חול, והעושה כן זוכה לשכר גדול. שנאמר (ישעיהו נח, יג-יד): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה´ מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל ה´ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳותֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי ה´ דִּבֵּר". ולמדו חכמים מדברי הנביא הדרכות רבות לשבת, ועיקרן שלא ינהג אדם בשבת כדרך שהוא נוהג ביום חול. וכך אמרו (שבת קיג, א): "וְכִבַּדְתּוֹ - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול... מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. וְדַבֵּר דָּבָר - שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור - אסור, הרהור - מותר". מעמדן של הדרכות אלו גבוה מתקנות חכמים, הואיל ושורשם במצוות התורה לשבות, ויסודם נתבאר בדברי הנביאים, ועל כן הם נקראים ´דברי קבלה´.ומצוות אלו הם היסוד לכל מה שאסרו חכמי הדורות משום ´עובדין דחול´, היינו שכל מעשה מובהק של חול אסור בשבת, ובכלל זה משחק כדור של גדולים, שחייה בבריכה, התעמלות ונסיעה באופניים. עוד תקנו חכמים כדי לשמור על צביון השבת כיום שבתון את איסור ה´מוקצה´ . וכן תקנו שלא לנגן בכלי זמר . - הליכה בנחת ריצה וקפיצה
העולם שלנו מלא חסרונות, שכדי להשלימם אנו אצים ורצים בכל ימות החול לטרוח ולעמול במלאכות שונות. אולם ביום השבת, שהוא מעין עולם הבא, נצטווינו לשבות ממלאכה, כאילו הכל כבר מתוקן, ואין לנו יותר צורך להיחפז, אלא רק להתענג בקדושת השבת ולהתבונן במבט של אמונה על הצד הפנימי השלם של העולם כפי שבראו הקב"ה. ומצווה שעמדה רוחנית זו תבא לידי ביטוי גם בצורת ההליכה שצריכה להיות בנחת, וכפי שדרשו חכמים (שבת קיג, א): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" (ישעיהו נח, יג), שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול.
לפיכך, אסור לרוץ בשבת, וכן אסור ללכת בצעדים גדולים. וכל זה בעת שאדם הולך לצורכי עצמו, שאז עליו ללכת בנחת לכבוד השבת. אבל ההולך לשמוע שיעור תורה או לתפילה, מצווה שירוץ (ברכות ו, ב; שו"ע שא, א). כי אין בריצה לדבר מצווה פגיעה בכבוד השבת, אלא להיפך ביטוי לאופייה של השבת, שיש בה מנוחה מטרדות העולם הזה ומתוך כך היא ממריצה לעבודת ה´.
מותר לרוץ ולקפוץ במקום שיש בזה תועלת אישית גדולה. למשל, מותר לרוץ כדי להינצל מהגשם. וכן מותר לקפוץ מעל שלולית, כדי שלא ללכלך את הנעליים. וכן מותר לרוץ לראות דבר מענג (שבת קיג, ב; שו"ע שא, ב-ג). וכן מותר לילדים ונערים שנהנים מריצתם להשתתף במשחקי ריצה, הואיל ואין בריצה זו טורח אלא הנאה (שו"ע שא, ב). וכן מותר למבוגרים לקפוץ להנאתם עם ילדים קטנים כדרך משחק.
ח - התעמלות ואופניים
אסור לרוץ לשם התעמלות, מפני שאין בריצה זו תענוג אלא טורח. ואף שהמתעמלים נהנים בעמלם, הנאתם היא מכך שהם שומרים על הבריאות והכושר הגופני ולא מעצם הריצה. וגם מי שכושרו הגופני מצוין, והוא רגיל לרוץ בכל יום ומתענג מכך, אסור לו לרוץ בשבת משום ´עובדין דחול´ (מעשה חול), שבעיני הרואים הוא נראה כמזלזל בשבת ועושה אותה כיום חול. אמנם בתוך הבית, מותר למי שנהנה מהתעמלות לקפוץ ולהתעמל להנאתו. ובתנאי שלא יתייגע הרבה, ולא יתעמל על פי תוכנית מסודרת, ולא יתעמל על מכשירים, משום ´עובדין דחול´. וכן אסור לשחק בכדור משום ´עובדין דחול´. וגם לקטנים אסור לשחק בכדור שהגדולים רגילים לשחק בו, משום ´עובדין דחול´.
מותר ללכת בשבת לשם בריאות, ובתנאי שילך בהליכה רגילה, ולא ירחיב או ימהר את צעדיו. ואף שאין לעסוק בצרכי רפואה בשבת, כיוון שאין ניכר בהליכתו שהיא לשם רפואה, והרבה אנשים נהנים לטייל, מותר לטייל לשם בריאות ורפואה בשבת (מ"ב שא, ז). וכן מותר לעשות מתיחות קלות לשחרור העצמות והשרירים.
מוסכם על הפוסקים האחרונים שאסור לרכוב על אופניים בשבת. יש אומרים שטעם האיסור מחשש שמא יצא מחוץ לתחום, ויש אומרים, שמא תארע תקלה באופניים ויבוא לתקנם. והטעם העיקרי - משום ´עובדין דחול´, שעיקר יעודם של האופניים כדי להגיע בעזרתם לעבודה או לצורכי ספורט נחלקו הפוסקים אם מותר לשחק במשחקים בשבת. יש אומרים שהואיל והשבת נועדה ללימוד תורה, אסור לבטל תורה כדי לשחק בשום משחק בשבת. בכלל זה אסור לשחק בשחמט, דמקה, שש-בש, ביליארד, ומשחקי כדור בבית או בחצר פרטית מרוצפת. וכיוון שאסור לשחק בהם, כל המשחקים הללו הם מוקצה (מהר"א ששון, ברכ"י שלח, א; פתח הדביר ד).
ויש אומרים, שמצד הדין אין איסור לשחק בשבת, ובתנאי שאין משחקים על כסף (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר). והיו רבנים שנהגו לשחק שחמט בשבת, שהוא משחק שמצריך מחשבה ומחכים (שלטי גיבורים).
למעשה, טוב לגדולים להחמיר שלא לשחק בשבת בכדור ושחמט וכיוצא בזה, הן מצד שלדעת כמה פוסקים הדבר אסור, והן מצד שנכון שלא להתרגל לבטל תורה ביום השבת. ולרוצים להקל יש על מה לסמוך (עיין שו"ע שח, מה; מ"א שלח, ה; מ"ב כא; כה"ח לט). וגם את הילדים צריך לחנך להרבות בלימוד תורה ביום השבת, אבל מוסכם על רוב ככל הפוסקים שאין לאסור עליהם לעסוק במשחקים הללו בשבת (כמבואר להלן כד, ז).
אבל משחקים שנעשים בעסק גדול, כדוגמת כדורגל, כדורסל וטניס, אסור לשחק בשבת, משום ´עובדין-דחול´. וקל וחומר שאסור לשחק את המשחקים הללו במגרשי ספורט. וגם לילדים אסור לשחק בהם משום ´עובדין דחול´

תוכחה כלפי החטא אינה נובעת משנאה, אלא להפך מתוך אהבה ואחריות כלפי כל אחד מישראל, שכמו שיש מצווה להציל את החבר מנזק ממוני, כך מצווה להציל את נשמתו מהחטא. וזהו שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא... וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

ומי שיכול היה למחות ולא מחה, נחשב כאילו עשה את אותו החטא. וכמו שאמרו חז"ל (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו".

בין דתיים חילוניים (לפני עיוור)
נצטווינו שלא להכשיל אדם בעבירה, שנאמר (ויקרא יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (רמב"ם רוצח יב, יד). ואם גם בלא הסיוע היה נכשל בעבירה, לדעת רבים, אין המסייע לו עובר באיסור תורה, אבל יש לו בזה איסור חכמים, שלא לסייע לעוברי עבירה. לפיכך, אסור לאדם לתת רשות לחילוני להשתמש בחפצים שלו כדוגמת מכונית ורדיו בשבת.
וכן אסור להדריך יהודי שנוסע בשבת ועוצר כדי לשאול היאך הדרך למקום פלוני, וזאת למרות שבכך שלא ידריך אותו תארך נסיעתו. שתי סיבות לכך: האחת, שאסור לסייע בידי עובר עבירה. והשנייה, שאסור לדבר בשבת בענייני מלאכות האסורות (לעיל כב, ט). ונכון להתנצל בפניו שאיננו מדריכים אותו מפני שהדבר אסור בשבת.
מותר לחייל דתי להדליק אור לפני שבת בשירותים, למרות שידוע לו שאח"כ יבוא חילוני ויכבה את האור, שאין הוא צריך לוותר על זכותו להשאיר אור כדי שחברו החילוני לא יעבור באיסור כיבוי. מה עוד, שמסתבר שחברו החילוני ממילא ידליק ויכבה שם את האור (רשז"א בהצבא כהלכה לא, ה).
מותר להזמין חילוני לשבת שלימה, גם כאשר ידוע שלאחר סעודת ליל שבת יסע במכונית לביתו, ובתנאי שיציע לו בכנות מקום לישון, באופן שההזמנה אינה כרוכה בהכרח בחילול שבת. ואמנם יש שהחמירו בזה, אבל העיקר להקל, ובמיוחד כשהכוונה להרבות באהבה וקירוב.
יש מחמירים ואוסרים לקיים בר מצווה למשפחה חילונית בשבת, כאשר ברור שחלק מהאורחים יגיעו לבית הכנסת בנסיעה. משום שההסכמה לקביעת בר המצווה, כמוה כהסכמה וסיוע לחילול שבת. ויש מתירים, הואיל וממילא הם מחללים שבת, ואנשי בית הכנסת לא בקשו מהם לנסוע אלא להיפך מעוניינים שיבואו ברגל. ולמעשה, כאשר האורחים החילונים מכבדים את בית הכנסת ונזהרים שלא לחלל שבת בתוכו, מותר לקיים את בר המצווה בבית הכנסת. אמנם לדעת רבים עדיף להמליץ להם לקיים את חגיגת העלייה לתורה במנחה של יום שני או חמישי.


לענ"ד מבחינת ההלכה אסור לחברה הדתיים ללמוד בבית הספר שלכם גם ביום חול מפני שהמסגרת מעורבת וכפי שציינת רוב החברה אינה דתית ואמרו חז"ל שאדם צריך להתרחק מחבר רע (אבות ב, ט), וכן אמרו "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" (אבות א, ו). וכתב הרמב"ם (הל´ דעות ו, א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים..."

ואמנם ניתן ללמד זכות על רוב התלמידים שהם לא גדלו במשפחות דתיות ואינם רשעים אלא תינוקות שנשבו (ואפ´ אלו שגדלו בבתים דתיים פחות או יותר - יכולים להיחשב כאנוסים בגלל הפיתוי הגדול שבתרבות המתירנית ובגלל "רוח הזמן" ) - מכל מקום כתב הרמב"ם בהלכות דעות (ו, א), ובאגרת השמד: "ולא עוד, אלא אפילו שתי עיירות מישראל, אחת מהן יותר טובה במעשיה ובמנהגיה, ויותר מדקדקת ונכנעת למצוות מן האחרת - יחויב ירא ה´ לצאת מאותה מדינה שמעשיה אינם כל כך טובים לאותה העיר הטובה..."

וכן מסופר בפרק קניין תורה (אבות ו, ט): "אמר רבי יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו: בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד". הרי שגם אדם גדול כרבי יוסי בן קסמא חשש שמא אם יגור במקום שאינו תורני, יאבד את תורתו ומעשיו הטובים. ואולי הבין, שאנשי אותו מקום אינם מעוניינים ללמוד ממנו תורה, אלא רק להתבשם ולהתכבד משכנותו, ובמצב כזה שלא יוכל להשפיע, יימצא ניזוק מבחינה רוחנית.

ואפילו אברהם אבינו, שאין צורך לתאר את גודל צדקותו ואת יכולת השפעתו לקרב רחוקים, ביקש להיפרד מקרובו, לוט, מפני שהיו רועיו פרוצים בגזל. ולמרות שאהב את לוט, וגם לאחר שנפרדו מסר נפשו ונלחם בארבעת המלכים כדי להצילו מהשבי, בכל זאת, כשראה שהוא מתנהג ברשעות ואינו פתוח להתקדם מבחינה רוחנית, לא רצה לגור בשכנותו.

ברכה והצלחה
אייל משה