שאלה
כבר הרבה זמן אני מרגישה שדבוקה בי מידת הגאווה ואני מרגישה שזה פוגע בהרבה תחומים ודברים שלי כמו-קשר עם חברות,פחות רגישות,הליכה עם אף גבוה ועוד כל מיני דברים בסגנון.
אבל במה שזה הכי פוגע זה בעבדות ה' שלי,כי מי שטמוע לו מידת הגאווה הוא לא יכול לעבוד את ה' באמת,בגלל שהוא לא יכול להכיל את ה' ,כי מבחינת האדם הזה רואה רק את עצמו בחיים ואין לו מקום בלב להכיל גם את ה'.
אז רציתי להכניס לעצמי קצת את מידת הענווה אז התחלתי ללמוד את מסילת ישרים וזה היה קשה מדי אז התחלתי ללמוד את אורחות צדיקים(שמתחיל במידת הגאווה)והיה רשום שם שמי שגאוותן לא יכול להכניס את ה' לתוכו ואני מרגישה שזה ממש נכון עלי ושעכשיו אני לא עושה מצוות מתוך אמונה שלימה,אני סתם עושה "כי צריך לעשות" נגיד בתפילה אני ממש לא מתפללת עם כוונה וברב הפעמים אין לי אפילו כוח לזה ואין לזה שום ערך,כי "תפילה ללא כוונה היא כמו גוף ללא נשמה" וזה מתסכל אותי ואני ממש עצבנית מזה בזמן האחרון.
חוץ מזה מידת הגאווה היא פתח לכל העבירות ולהפך-מידת הענווה היא פתח לכל המצווות..אז מה יהיה איתי בחיים?
אני לא רוצה להיות גאוותנית אבל אני לא מצליחה לתקן את זה כי יש בזה משו מאוד כיף שמדבק אותך וגורם לך להיות עוד יותר גאוותן והמשו הכיף הזה גורם לרצון הטוב שלי לא לרצות באמת את החזרה בתשובה.
חוץ מזה אני חיה בסביבה של אנשים ממעמד טוב וגם הסניף שלי בבני עקיבא הוא מאוד נחשב ושווה וחצי מהתנועה מכירה אותו וגם אני לומדת באולפנה נחשבת וכל זה רק מוסיף ליצר הרע עוד ועוד כוח
וככה עוד יותר קשה.
אז אני ישמח אם תוכלו כוון אותי..תודה רבה רבה.
תשובה
שלום לך, בענין שאלתך על מידת הגאווה:
יש להבדיל בין גאווה לבין אמונת האדם בכוחות שלו.ומאידך בין ענווה לבין התבטלות עצמית פסולה שמורידה ומשתקת את האדם.
תלמדי להעריך את עצמך בלי להרגיש רע עם זה ובלי שזה יגרום לך לזלזל באחרים."אזהו מכובד המכבד את הבריות".ההבדל בין בעל גאווה לבין האדם המאמין בכוחותיו הוא האם זה לא גורם לו לזלזל באחרים והאם הוא מבין שמקור כוחותיו מהקבה כדי שיעסוק בתיקון עולם.
בנוסף אל תרגישי כלכך רע עם עצמך כל אחד מתמודד עם המתח הזה בין ענווה לגאווה.המסילת ישרים מציג את הדרך האידיאלית את האדם הפרוש והטהור.אמנם צריך לשאוף לשם אבל לא לרדת על עצמך אם את עוד לא שם כשאת עדין בגיל האולפנא. מה היה אם משה רבנו היה נשאר במקום של מי אנוכי כי אלך אל פרעה ?הקבה לא ויתר לו ,כי גם העניו מכל אדם צריך להאמין בכוחות שלו שהוא קיבל מהקב"ה. ולראות את עצמו שליח.
בעזה תזכי ללענווה אמיתית המובילה לאמונה בכוחות שהקב"ה חנן אותך בהם.
בברכה אשרה
מצרפת לך מקורות נוספים לעיון בנושא:
ב. "הכבוד לכשעצמו הוא בבחינת מידה א-לוקית כאשר האדם מחשיב עצמו וחולק כבוד לעצמו ומביא בכך לידי ביטוי את דבר שליחותו הגדולה של האדם המתבססת כולה על צלם א-לוקים שבו, אז כבודו של השליח הוא מעין בבואה של כבוד קונו.
אולם אם האדם מחלל את כבוד עצמו ואת עצמו הרי הוא מחלל בזה את צלם א-לוקותו ואת שליחותו.... אם אין איש חש בחשיבות עצמו, הרי הוא, בבזותו את השליחות, פוסל את צלם הא-לוקים שבו ואת מהימנותו.
הכבוד עלול להיות מידה מגונה,כאשר אדם עומד בתוקף על כך שיכבדו אותו.
כאמור למעלה, אין שום אדם בעולם שידע בדיוק מהו תוך תוכה של שליחותו בעולמו, והאם שליחות זו שלו חשובה יותר מהשליחות שהוטלה על חברו. כי קדושתה של האישיות אינה נמדדת לפי שיעור ההישגים, כי אם לפי שיעור המאמצים ומסירות הנפש הכרוכים בהגשמת השליחות.
ממילא אסור לשום אחד לדרוש כבוד מזולתו.
קיצורו של דבר: הכבוד הוא בבחינת מידה מגונה כאשר הרגש הזה מזוהה עם יוקרה.
כל הרודף אחר הגדולה הגדולה בורחת ממנו, מפני שבגדולה כלול הרגש של עליונות.
אולם מאידך גיסא, כאשר הכבוד מתחבר אל מה שמשתמע מתוך השורש ´כבד´ – ´ואכבדה בפרעה ובכל חילו´, כאשר השליחות של נשיאה בעול כבד של היות אדם השליח מלא ושופע כיסופים, אהבה ונאמנות למשהו נאדר ונאצל הרי אז זו מידה א-לוקית". (הרב סולובייצ´יק, מאמר שליחות ימי זיכרון).
כי צריך כל אדם לומר: ´כל העולם לא נברא אלא בשבילי´ (סנהדרין לז.). נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם. ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם. (ליקוטי מוהר"ן ה).
(התשובה ניתנה מהרבנית אשרה קורן)
רבני בית הלל משיבים על שאלות גם בפייסבוק - כנסו עכשיו - http://www.facebook.com/B.Hillel?filter=2