שאלה
שלום לכם.
אני בת 18 ומאוד מביך אותי לקבל מחמאות, כשמחמיאים לי אני מסמיקה 'מתפדחת' ולא יודעת מה להשיב או איך להתנהג.
בזמן האחרון יצא לי לקבל הרבה מחמאות (יפה, חכמה, מוכשרת וכו')מצד אחד זה גם קצת נעים לקבל מחמאות למרות שזה מביך, אך הדבר גרם לשתי תהליכים לקרות בתוכי:א. אני מרגישה שנעשתי גאוותנית, כמובן שאני לא מראה את זה אך בלב אני מרגישה כך, וזה מציק לי
ב. אני יודעת שזה סותר את מה שספרתי בא', אך המחמאות ממש מורידות לי את הביטחון העצמי, נעשיתי פשוט תלותית בהן. כאשר לא מחמיאים לי אני מרגישה רע, כאילו אני דפוקה ולא שווה,אולם כאשר מחמיאים לי אני גם מרגישה רע,כאילו,שאני צריכה למחות כדי שאני לא אהפך לעוד יותר גאוותנית.
אני יודעת זה נשמע כ"כ סותר, אבל בכל זאת זה כך.מקווה שהבנתם את הבעיה ותוכלו לייעץ לי מה לעשות.
תודה מראש! אתם מדהימים!!
תשובה
לשואלת שלום.
אולי תתפלאי לשמוע אך שתי התופעות שהצגת אותם, אינם סותרות אלא ממשיכות אחת את השניה. - התופעה השניה פשוט המשך ישיר של התופעה הראשונה.
ואנסה להסביר:
שורש הגאווה, היא בכך שאדם לא מכיר את עצמו. הוא לא קשור רוחנית ונפשית לאלוקים ולכן תחושת יסוד הקיום שלו, נקודת המשענת שלו בחיים, היא על דברים חיצוניים. נמוכים.
ומה יותר פשוט וקל, מכך שהחברה הסובבת אותו ( =מחמאותיה ), היא תהיה נקודת המשענת בעולמו: אם החברה תשבח אותו ותחמיא לו, אז הוא שווה משהו. אך אם הוא קם בבוקר ולא קיבל אף מחמאה , אז הוא לא שווה כלום.
ז"א, הוא חייב לקום בבוקר ולשמוע שהוא חכם. כי הרי זה לא שווה שום דבר אם הוא חכם כ"כ גדול ואף אחד לא יודע את זה. מה זה שווה שהיא יפה מאוד, אך אף אחד לא מסתכל עליה. ולא מחמיא לה.
ממש כמו ילד קטן. שמקבל שוקולד מאמא, אך הוא לא יודע להיות שמח במה שיש לו אלא הוא צריך חיזוק מאחרים שכיף לו עכשיו. הוא רץ להראות לאחים הקטנים שלו. -"להוציא להם את העיניים". - כי הרי השוקולד אין לו טעם, אם אף אחד לא יידע שכיף לי בגלל שקיבלתי מאמא שוקולד...
כן. הגאוותן הוא צריך את אישור החברה שסובבת אותו. הוא צריך שהחברה תיתן לו אישור שהוא חי וקיים. שהוא שווה משהו...שהוא נושם ונוכח...
את בודאי יכולה לתאר לעצמך, עד כמה הגאוותן תלותי. עד כמה הוא "נבך".
-ז"א מצד אחד הגאוותן הולך עם חזה מנופח ומתנהג כי אין טוב וראוי ממנו. ומאידך כל כולו רקוב בפנים. רקוב ממש. אין בו שום לחלוחית של חיים רעננים. - כי אולי בשנייה הבאה, החברה הסובבת אותי לא תכיר את מעלותיי, " ואז מה יהיה ? איך אני אחיה? ... "
כשקראתי את מכתבך, ראיתי בכל מילה ומילה שלך, את מה שכתבתי לך:
את "מתפדחת" ומסמיקה ממחמאות. - זה עלול לבוא מתוך גאווה. הגאוותן שוכח שבאותו רגע שהוא קיבל את המחמאה על חוכמתו יש מיליונים- מתוך כמה מליארדים של אנשים - שראויים למחמאה שכזו. והם לא פחות חכמים ממנו ולא פחות ראויים ממנו.
- הגאוותן מסמיק "מרוב בושה " ( מדומה, כמובן ), אך למעשה המחמאה הזו "עשתה לו את היום". יש בשביל מה לקום בבוקר... הוא מתנהג כאילו הוא לא מתרשם ממחמאה זו. הוא קשוח. אך בפנים הלב שלו נמס...
את בעצמך כתבת -ואני מצטט- " כמובן שאני לא מראה את זה אך בלב אני מרגישה כך ...".
הרב קוק זצ"ל , מעיד על עצמו שהוא הגיע לכזו מדרגה שאינו מתרשם מאנשים שמשבחים אותו - באותה המידה שאינו מתרשם מאנשים שפוגעים ומבזים אותו. !! -זו מידת ענווה. ואני יודע שזו מדרגה גבוהה. ולא כל אחד כבר נמצא במדרגה זו... ממש לא.
ומתוך שמשתעבדים לחברה. שחייבים שהיא תאשר את קיומינו. מגיעים לתופעה השניה שראית בה כ"כ סותרת לראשונה:
" אך המחמאות ממש מורידות לי את הביטחון העצמי, נעשיתי פשוט תלותית בהן. כאשר לא מחמיאים לי אני מרגישה רע, כאילו אני דפוקה ולא שווה,אולם כאשר מחמיאים לי אני גם מרגישה רע,כאילו,שאני צריכה למחות כדי שאני לא אהפך לעוד יותר גאוותנית. ... ". - אלו מילים שלך !! בדיוק כמו שהסברנו.
תרשי לי ואומר לך יותר מזה. את יודעת,הבעיה הגדולה של הגאוותן, מה שפוגע בו הכי הרבה - זה לא בגלל שעכשיו לא אוהבים אותו: - " מה הוא משוויץ... שיילך מפה כבר ".
הבעיה הגדולה של הגאוותן, היא בזה שהוא הסכים להיכנע ולהכיר שהכי חשוב בעולם, זה היופי. הכי חשוב בעולם זה הכח , החוכמה. - הרי בזה הוא רוצה שיפארו אותו. בזה הוא רוצה שיאשרו את קיומו ונוכחותו !!
הוא מוותר על דברים מרוממים - עצם החיבור שלו אל הקב"ה, עצם השמחה להיות יהודי וכדו' - והוא זורק את כל זה לפח. הוא מוכר את כל ה- 120 שנים הבאות שלו תמורת מחמאה אחת ( או יותר ) על יופי וחכמה. הוא מוותר על ההזדמנות ללמוד את עצמו. להכיר את עצמו. - "כי מה זה חשוב. - העיקר זה היופי ... !! ". -זו הבעיה שלו. לעלום הוא לא ילמד להיות עמוק. הוא לעולם לא יוכל לקבל תוכחה וביקורת על דברים חשובים באמת. - כי הרי זה לא חשוב לו. לא בזה החברה משבחת אותו... הוא כן יהיה מוכן לקבל ביקורת ( -משום "ענוותנותו" הגדולה, כמובן )- רק כאשר הביקורת תהיה על הדברים הפוגעים במעמדו. "בעצם קיומו".
בלשון אחרת: הוא ייהפך לפוליטיקאי ישראלי ממוצע. ידברו איתו על עתיד המדינה. " -אין מה לעשות צריך לעשות וויתורים כואבים... ". ידברו איתו על עתיד כסאו - "אוה, זה כבר ממש גובל בפיקוח נפש ... "
( - סליחה על העקיצה זה פשוט "נפלט" לי ללא כוונה - מתוך רגישותי ונחישותי... ).
מה התיקון.
ללמוד הרבה תורה. להתחבר לדברים העמוקים מתוך תורה. להבין שיש חשיבות ליופי ולחכמה רק אם עושים איתם את המעשים הנכונים. להתחבר לתלמידי חכמים גדולים -כל אחד ואחת לפי נטיותיה - ללמוד מהם. ללמוד מהם כיצד להיות עמוק וטוב. להבין. להבין שאין שום ערך ליופי או לחוכמה אם התוכן שלו הוא קודש. נצח.
להבין שאין שום תועלת בבית המקדש -אם כל חשיבותו הוא בכך שהוא עוד איזה בית יפה שעשוי מזהב, אבל אף אחד לא עובד בו באמת את ה'... - להבין שבסוף הוא ייחרב. להבין שאנחנו מייפים את המקדש רק אחרי שאנחנו יודעים שהוא מקום של קודש של חיבור של שמים וארץ. שאיפות וחלומות של העולם כולו גנוזות בו...
להבין שזו היתה בדיוק המחלוקת בין המכבים ליוונים: בשביל היוונים כל מה שהיה יפה - היה מקודש. ואילו למכבים- מה שהיה קדוש - היה יפה.
שלום.
גד אלואי. ר"מ בישיבת הר ברכה.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם