שאלה
שלום רב!
אני בתהליכי תשובה בשנה וחצי האחרונות.
אני הולך לבית הכנסת ברוך השם, מתפלל 3 תפילות ביום במניין, מניח תפילין, שומר שבת.
לאחרונה משיחותי עם חברים ויקירים מסביבתי הקרובה, כמה וכמה מהם טוענים כי "ואהבת לרעך כמוך" היא המצווה הכי חשובה שעליה עומדת התורה כולה, ושהעיקר הוא להיות אדם טוב ועוסק במעשים טובים שבין אדם לחברו. נאמר לי במפורש שלדעת רבים (ושמעתי זאת אכן מרבים מחבריי) השם אכן קיים ומצוי ושאחרי 120 שנה כשאדם הולך לעולם העליון הוא יישפט על מעשיו (לטוב ולרע), אבל הם רגועים ושלמים עם עצמם לחלוטין על אף שאין הם מרבים לעסוק במצוות שבין אדם למקום, אלא דווקא במצוות שבין אדם לחברו.
לא נראה להם מציאותי התפיסה כי יענשו על כך שלא שמרו שבת או הלכו לבית הכנסת בזמן שעסקו בחייהם במעשים טובים, עשו מעשי חסד רבים והשתדלו בכל מאודם שלא לפגוע או להזיק לזולת.
אחד אפילו אמר לי שהוא כל כך שלם עם דרכו, שאם אחרי 120 שנה יגיע למעלה ויגלה שהוא טעה ושכן היה צריך לעסוק גם במצוות שבין אדם למקום, ואפילו ייענש, הוא יקבל זאת באהבה.
אני שלם עם דרכי שלי אך חושב שאצלי חזק יותר הצד של בין אדם למקום וחסר לי הרבה בתחום שבין אדם לחברו.
מה גם שאני מגלה שמאוד קשה לי לשנות את מידותי הפחות טובות (ולצערי יש כאלה) שבין אדם לחברו.
מה אוכל לעשות בנידון?
תשובה
ראשית יישר כח על התהליך אותו אתה עובר. תיקון האדם חייב להיות בשני המישורים, במישור שבין אדם לחברו ומשור שבין אדם למקום.
אתה צריך להמשיך ולהתקדם בשני המישורים ובעניין תיקון המידות, לדעת כי מדובר בעבודה של כל החיים. עבודה שההתקדמות שבה איטית, אולם כל התקדמות משמעותית מאוד.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם