מחשבות ותחושות בעקבות הבחירות

שלום רב, ירדן, וכל הכבוד!
כל הכבוד לך על ההשקעה העצומה, והמסירות, למען עם ישראל וארץ ישראל!
כל הכבוד על באכפתיות הרבה שאת מפגינה, ועל עוצמות האמונה שקיימות בך, שהרי בלעדיהן, אין סיכוי שהיית משקיעה כל-כך הרבה!
ואחרון אחרון חביב, למרות שזה נשמע מוזר – כל הכבוד על השאלה! רבים ורבות הפסיקו לשאול, אם משום שהתייאשו לגמרי, ואם משום שאין להם את האומץ והיושר לשאול שאלות נוקבות. כל הכבוד על כך שלא התייאשת! כן, אני יודע שבמבט ראשון השאלה שלך מלאה בייאוש, אך אם באמת היית מתייאשת – האם באמת היית כותבת, או פשוט נוטשת הכל?

הרשי לי לגלות לך, ירדן, את מה שאת וודאי יודעת – את לא לבד! לא במערכה, וגם לא ברגשות ובלבטים. בלב כל יהודי, החש שייכות כלשהי לעם היהודי, פגע גירוש היהודים ועקירתם. אבל...

זה נכון שקשה להתפלל, ללמוד אמונה ומחשבה יהודית, וללמוד על הגאולה, כשזה המצב. קשה לכולנו. אבל כאן בדיוק, במחשבה ובאמונה, טמון הפתרון! אם נמשיך לכאוב בלבד, הכאב רק יתגבר, אך אם נעסוק בבעיה מתוך אמונה ומחשבה, נמצא נחמה. לכן, ברשותך, ולמרות שכתבת במפורש שזה קשה לך, אעסוק באמונה...

כשרבי עקיבא הלך עם חכמים בהר הבית וראה שועלים מהלכים בו, כך מסופר ב"כה עשו חכמינו" (גם הגמרא מביאה את הסיפור...), חכמים בכו ורבי עקיבא צחק. שאלו אותו חכמים איך הוא יכול לצחוק?! והרי שועלים מהלכים בקודש הקודשים! מקום בו אפילו לכהן הגדול מותר להכנס פעם אחת בשנה בלבד!!! ורבי עקיבא מחייך ואומר: "עכשיו שראיתי את נבואות החורבן מתקיימות, אני יודע בוודאות שגם נבואות הנחמה תתקיימנה, ועל כך אני שמח." זהו סיפור יפה, שכל ילד מכיר, אך צריך להכנס מעט לעומקו. וכי רבי עקיבא לא ראה את החורבן שראו חבריו?! אז בעוד אלפיים שנה תבוא בגאולה – האם זו סיבה לשמוח עכשיו? בתוך החושך והחורבן הגדולים?!
אלא שלרבי עקיבא, כך מסביר הרב מרדכי אלון שליט"א (אם כי הוא לא השתמש במילים אלה), הייתה יכולת מיוחדת מאוד. הוא היה "שחקן שח-מט מצטיין"... מהלך ידוע בשח-מט, הינו מהלך בו אני לכאורה מוותר על ייתרון, כדי לבנות התקפה נכונה (במשחק השח זה נקרא "גמביט"). רבי עקיבא לא היה טיפש. הוא הבין שעיניו רואות את שיא החורבן מפניו הזהירה התורה, ואח"כ הנביאים. אך גדולתו הייתה היכולת להבין שזה אינו סתם מצב של "חורבן עכשיו, גאולה עוד אלפיים שנה", כי אם כן, באמת היה צריך לבכות עם חבריו החכמים, אלא שעצם החורבן הינו חלק בלתי נפרד מהגאולה! כאן מתחיל תהליך, שיסתיים בעוד אלפיים שנה, בסופו ייבנה בית המקדש השלישי, במהרה, בע"ה, ותגיע גאולה שלימה ואמיתית יותר מהראשונה! לכן הוא שמח – כי הוא צופה למרחקים! {{במאמר מוסגר, חשוב לי לציין כי כאן המקרה הרבה יותר מעודד מאשר בשח מט. במשחק אכן מוותרים על כלים מסויימים, אך בתהליכים העוברים על עם ישראל, אף אחד לא נפגע ללא סיבה. כל מי שנפגע, זוכה על כך לגמול, או מכפר בכך על משהו, וכולם בסוף משתתפים בנצחון!}}
הסיסמא "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" הינה הסיסמא המוכרת ביותר בצבור שלנו, ושרים אותה בכל הזדמנות, אבל צריך גם להפנים! חורבן גוש קטיף אכן היה קשה מאוד, וכך גם חורבן עמונה, וגם אני בכיתי, כמו רובו של עם ישראל. אין בכך רע. זה נובע מתוך אכפתיות וקשר אמיתי לעם ולאדמה, קשר המבוסס על תורת ישראל. גם חכמים בכו ליד רבי עקיבא. אך עלינו לעבור את השלב הזה ולהתגדל עוד יותר. עלינו להגיע למעלתו של רבי עקיבא! "כי לא ייטוש ה´ עמו ונחלתו לא יעזוב" אינו רק שיר! זוהי הבטחה מבורא עולם! ועל כך כבר כתבו חז"ל כי בימים קשים אלה אומר הקב"ה לכל מי שרק מסכים להקשיב "בני, אל תיראו! כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם!" קשה להבין? כן. מאוד. אך כאן נמדדת עצמת האמונה!
חשוב לי מאוד לציין, כי מי שבוכה בכל זאת, או מגיע קרוב לייאוש, אין זה אומר שיש לו בעיה, חס ושלום, באמונה! חשוב לזכור כי חז"ל בכו! זה מותר, זה לגיטימי, אך יש גם דרך אחרת, שלמה יותר (ואם נודה על האמת, גם נעימה יותר...).
כל מה שעשית למען העם והארץ, חלוקת החומר בצמתים, פנים אל פנים, ועוד ועוד (ושוב, כל הכבוד לך על כך! אני עשיתי פחות, לצערי הרב...). הוא חלק מהבניין אותו צריך לעשות. "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". אין זה משום שפעולות אלו יעזרו. התתפילה היא זו שתעזור, ועת רצון מבורא עולם. הוא יכול להושיע אם נעשה, וגם אם לא. אז מדוע אנו מתאמצים כ"כ קשה?! משום שכבר אמרו רבותינו שכל מי שמצטער על חורבן ירושלים, זוכה ורואה בבניינה, שנאמר "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה". משום שככל שנשקיע יותר בתורה, בעם ובארץ, נאהב אותם יותר (ההשקעה, ולא הקבלה מהאחר, היא היוצרת אהבה. זו הסיבה שהורים כ"כ אוהבים את ילדיהם, למרות שאינם מקבלים מהם דבר, אלא רק משקיעים בהם ללא סוף. קבלה מאחרים גורמת לנו לאהוב את עצמנו דרכם, אך לא אותם עצמם, כמו השאלה המפורסמת האם דייג אוהב דגים, שהרי אם הוא אוהב אותם, עליו לגדלם, ולא להרוג אותם...), וככל שנאהב יותר, הרי ששמחתינו בגאולה השלמה (והקרובה, בע"ה) תהיה מושלמת יותר! בנוסף לכך, אנו גם עושים משום שאנו מצווים לעשות, אך לשאלה מה חשיבות הציווי, לעניות דעתי, מעבר לקיום רצון הקב"ה ישנו הטעם שהסברתי....

מהדברים שכתבתי, יוצא כי למעשה לא נכשלנו בכלום! בנינו עוד קומה בעצמינו! הבטחת לעצמך מקום נכבד יותר בגאולה! האם זה כשלון?! עצם המאמץ הוא הוא הנצחון האמיתי! ה´ לעולם לא דורש הצלחה – זה בידיו בלבד. "רחמנא ליבא בעי" – הקב"ה רוצה את הלב, את הרצון והמאמץ, ואת זה אף אחד, מושחת ככל שיהא, יס"מניק או רוה"מ, לא יכול לקחת ממך! כהמשך ישיר לכך, וכנגד מה שכתבת, כל מה שעשית – נכון, ואפילו נכון מאוד!
אז איך יודעים שזה מה שה´ באמת רוצה?! לומדים הרב קוק... קשה, אני יודע. לשם כך יש רבנים בני זמננו...
אכן, צריך לשמוח בחול המועד (כאן המקום להתנצל על כך שאני עונה רק היום...), אך צריך לשמוח בכל יום! זה קשה, זו אינה עבודה של יום-יום, זוהי עבודה של רגע רגע! החשיבות הגדולה של השמחה נובעת בדיוק מעניין זה – היא מעידה על אמונה עמוקה כי "כל מה שעושה ה´, לטובה הוא עושה!"
אז מה לעשות? כל מה שעשית עד עכשיו, ובצורה הטובה ביותר שאת יכולה! אל תפגעי שוב – הביני כי את עושה זאת למען עצמך, ולמען העם, גם אם לא כולו מבין זאת, שכן כל זכות מקרבת את הגאולה! הביני, והפנימי, כי עצם המעשה הוא הנצון, ולכן נצחת בעצם זה שנאבקת (אני לא מתכוון למאבק אלים, גם המחאה היא מאבק, ולגבי צורת המאבק הלגיטימי כל אחד צריך לשאול את רבותיו...)!

לסיום, גם אני ממש ממש מצטער על האורך של התשובה. באמת שהשתדלתי לקצר (נסי לדמיין מה היה קורה אילו ניסיתי להאריך...), ואני מקווה מאוד ששרדת את כל התשובה הארוכה, ושהצלחתי לעזור, ולו גם במעט...
ברכה והצלחה, ובשורות טובות, בע"ה!
משה כהן.