שאלה
שלום לכב' הרב.
אחרי שנים רבות שת אמירת ברכות השחר בכל בוקר, ומעט לימוד חסידות וקבלה, יש לי שאלה בנושא:
כיצד אנו אומרים דברים כמו "שהחזרת בי נשמתי", "נשמה שנתת בי טהורה היא", "ואתה עתיד... ולהחזירה בי לעתיד לבוא"?
אמירות אלה הן כביכול מכיוון הגוף, כאילו הוא הוא מהות האדם, והנשמה - רק נספח. והלא חז"ל קראו לגוף האדם "נעל", המלביש את החלק התחתון ביותר של הנשמה.
היה צריך אולי לומר "שהחזרת אותי לגופי", "ולהחזירני לגופי לעתיד לבוא", וכד'.
אני יוצא מנקודת הנחה שכל מילה מדודה בברכות, אם כן - כיצד מסבירים את הניסוח הזה?
בברכה
תשובה
שלום,
תודה על השאלה המעניינת. אתייחס ברוח האדמורי"ם המפרשים פסוק אחד בתורה מכמה היבטים שונים - אף שלפעמים הם נראים כסותרים זה את זה.
א. תפילה זו היא הרחבה של "מודה אני..", תפילת התמימות וההתפשטות. בכלל התפילות שלנו חייבות לבוא ממקום של התפשטות ותמימות. ובעיקר, שאדם יתפלל מהמקום שהוא נמצא בו. זהו יסוד ההתבודדות של רבי נחמן - שהאדם ידבר מתוך פשטות מציאותו וישוחח עם ה' על מציאות זו. כאשר אנו נמצאים בגוף אנו חייבים לדבר באופן אמיתי ובישרות ופשטות מהמקום הזה.
ב. בתפילה עצמה אנו מתייחסים לגוף כדבר מת (המחזיר נשמות לפגרים מתים - הכוונה במיתה הקטנה שבשינה), ואל הנשמה כדבר חי (כל זמן שהנשמה בקרבי מודה...).
ג. במקומות שונים בתלמוד ובמדרש גם הגוף וגם הנשמה נחשבים כחלקים באדם המשקפים את מציאותנו כנבראים ב"צלם". גם ה"חלק התחתון" של חיות האדם יש בה חיות א-להית.
4. לפי רוב הראשונים, אולי לפי כולם חוץ מהרמב"ם, וגם על זה יש ויכוח, תחיית המתים תהיה גם של הגוף וגם של הנשמה. כוונת "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" היא שנזכה אחר יום הדין הגדול לגוף שיממש את חיות הא-להית במלואה, שגם הגוף יהיה נצחי.
בברכה להמשך העיון, דוב ברקוביץ
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם