מה רוצים מאתנו בשמים?

אין ספק שהמרירות, הפחד ושאר חבריהם מאיימים לפלוש בימים אלו ללב כל יהודי. נדמה לי שגם הבחנתך הפשוטה, שאין בעצם שום פתרון טבעי למצב, כבר מובנת לרבים בעם. בדרך הטבע, כולנו עומדים חסרי אונים וחסרי דעת. לא מבינים מה קורה. לאיש אין מושג כיצד לכבות את האש הבוערת והולכת של שנאת ישראל רצחנית בכל רחבי הארץ והעולם. עייפנו גם מלהג מביש ומכעיס של מנהיגים חסרי דעת, ודומני שמעטים מאוד הם המאמינים כי בכוחם של אלו למצוא פתרון אמתי ל"סכסוך הישראלי-ערבי", שאינו אלא שנאה לשמה ותו לא.
ההצהרות המתלהמות של "כוחי ועוצם ידי" נשמעות בבירור, ריקות מכל תוכן, כמו ה"אנו נגיב" של מלחמת המפרץ, שלא היה כי אם סיסמה עלובה ומביישת. האולטימטומים והאיומים למיניהם שמשמיעים "מנהיגינו" כבר אינם מרשימים איש, ודאי לא את אויבינו המתרבים והולכים.
שאלת: מה אנחנו אמורים לעשות? איך צריך להרגיש? ואשתדל בסייעתא דשמיא להשיב על ראשון ראשון.

זכורה לי אפיזודה ממלחמת המפרץ, שמן הסתם תלווה אותי כל ימיי. התארחנו בשבת אצל חברים. זה היה באמצע המלחמה, וכבר תורגלנו בצפירה ובכניסה לחדר האטום. נטלנו ידיים לסעודה שנייה, התיישבנו ליד השולחן, ואז נשמעה הצפירה, וכולנו מיהרנו להיכנס אל החדר האטום. בישבנו בחדר האטום, לא דיברנו, כמובן, כי הלא היינו בין נטילת ידיים ל'המוציא'. לאחר דקות ארוכות נשמעה צפירת הרגעה. יצאנו מהחדר האטום, התיישבנו שוב ליד השולחן ואז בירכנו 'המוציא' ואכלנו את הסעודה השנייה.
סיפור פשוט לכאורה. אולם בעודי אוכל, הכתה בי פתאום הבנה מדהימה, מקסימה בפשטותה. מה שעשינו, מה שעושים יהודים מאז מתן תורה ועד היום, סעודת שבת פשוטה כהלכתה, היא דרכנו להילחם במטורף מעירק ובכל המטורפים כמותו מימות עולם. כך שרדנו. אימפריות עלו, כבשו מדינות ועמים, רמסו, הכו ושינו פני תבל, ואנחנו המשכנו ליטול ידיים ולשבת לסעודה שנייה. לפעמים הפריעו הקרבות לרגע, ונאלצים היינו להמתין דקות בין נטילה ל'המוציא', אבל הדי הקרבות שככו, ואימפריות ענק שקעו בנשיית הזמן, ואז המשכנו בשלנו.
כך, בשקט ובביטחון, בלי כלי נשק מתוחכמים, בלי יועצים מדיניים ואסטרטגיות צבאיות, בילינו את כל אויבנו עד אחד, וחיים כולנו היום!

לכן, בערב חג הסוכות, כשפגעו הארורים באכזריות בחיילינו, ואשתי שאלה אותי בכאב, איך אפשר בכלל להכין סעודת חג? איך אפשר בכלל לשמוח? השבתי, שאדרבה, אנחנו, בסעודת החג ובשמחת החג שלנו, נילחם בהם. זוהי דרכנו היהודית מאז ומקדם לענות לכל אויבינו ומציקינו. גם אותם ישמעאלים רצחניים יאבדו בקרוב בנשיית הזמן, ואנו נמשיך להכין סעודת חג, לקיים את מצוות בוראנו, וחיים ניוותר לעד ולנצח!
פעם שמעתי סיפור מהמם. בעל המעשה היה יהודי צעיר ממוצא צרפתי, והוא סיפר, כיצד לפני שנים, שמע תכנית רדיו שעסקה בהשקפתם של הנאצים, יימח שמם, ודנה בשאלה: מה עורר אותם לשנאת ישראל כה עמוקה.
לפתע, הבין הצעיר היהודי, ששנאתם מכוונת בעצם כלפי היהדות, כלפי ה', ובאותו רגע הבין גם שיש בכוחו להילחם בהם. במלחמתו הוא יעשה בדיוק את מה שהם רצו שלא יתקיים עוד. הוא יחזור בתשובה, יקיים מצוות ויעבוד את ה'. באופן כזה יהיה הוא המנצח ואילו הם יאבדו.
כמה עמוק. כמה נכון. הלא רק מי שאחז במעשי ישראל, ששמר דת ישראל, נותר ישראל, ומי שנפל בעוונותינו מן הדרך היהודית, בעצם נוצח בידי אויבינו.
זוהי התשובה על שאלתך "מה אנחנו אמורים לעשות" - להמשיך ולעשות רצון קוננו, בכל מצב, בכל מחיר. פרוטה לצדקה, ברכה בכוונה, תפילה נרגשת, שמירת שבת וכשרות, הם שהביסו את כל אויבינו בעבר, והם לבדם יביסו אותם גם הפעם, בקרבות האחרונים שטרם הגאולה.
ודאי שצריך גם לעשות כל השתדלות שבדרך הטבע כדי לשמור על חיינו, אבל שלא נטעה ולא נסיח דעתנו מנשקנו האמתי, הרוחני, הנצחי והמנצח תמיד: תורה ומצוות תפילה וצדקה.

וכאן אנו מגיעים לשאלתך השנייה: "איך צריך להרגיש?"
ודאי שצריך להשתתף בצערם של ישראל ולהרבות בתפילה לביטול כל הגזרות והצרות בקרוב ממש. גם ממצרים נגאלנו רק כשצעקנו אל ה' מעומק הלב והמצר.
אבל צעקת הלב הזו, כמו אז ממש, צריכה לבוא מתוך הרגשה והכרה ברורה כשמש, שבאמת באמת אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, ולא בכדי חתמו חכמינו ז"ל במסכת סוטה את כל קורות אחרית הימים בעצה זו ולא אחרת.
אין. אין על מי להישען. לא על צה"ל ולא על ארצות הברית. לא על יועצים ולא על דיפלומטים, לא על בעלי כוח ולא על בעלי שכל. נדמה שלאט לאט מתבהרים הדברים כפשוטם ממש. ניסינו הכול, שמאל וימין, דמוקרטיה ובחירות ישירות לראשות הממשלה. לכל מי שהציע לשקם את חיינו בהינף יד, כבר נתנו במה, עם כל אויב כבר כרתנו ברית ונכווינו, ושגינו, ומעדנו. אולי, אולי עתה ייפקחו עינינו.

להישען על ה' באמת, פירושו לקרוא אליו מעומק הלב. להתפלל כמי שיודע, ששום ישועה אינה מצפה לו בדרך הטבע. לזעוק כמי שברור לו, שחייו בסכנה אמתית, וכבר אמרו חכמינו ז"ל: "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו", וכן אמרו "מהו 'ויחל משה'? שהתפלל עד שאחזתו חלחלה [רעדה]" ואז נענה!
מי לנו גדול מקדוש ישראל ומנהיגם בדור האחרון, החפץ חיים, שכתב בפירוש מהי סיבת צרותינו ומהי הדרך למנוע אותן, ואלו דבריו: "כל הצרות הבאות עלינו, שאיננו ניצלים מהן המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהם, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקדוש ברוך הוא, בוודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם. ולא יסתפק האדם במה שמתפלל השמונה עשרה שלוש פעמים בכל יום (!!!) אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא" (לקט אמרים פרק י עמ' מז).

כל האמור, נוגע במיוחד לצרותינו מבני ישמעאל. וכך מובא בפירוש בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב): "ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע בקול נאקת העם [ישראל] ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל שנאמר ישמע א-ל ויענם (תהילים נה)".
נמצאנו למדים, שמלחמתנו אתם היא מלחמת תפילות, הלא גם הם מתפללים אל ה'.
עתיד הקדוש ברוך לשמוע אל תפילותינו ולהושיע אותנו מן הצער שגורם לנו ישמעאל באחרית הימים האלה. אבל אנחנו מצדנו, צריכים להשמיע את אותה תפילה שממתינים לה בשמים! לא לחכות לצער נוסף, חלילה, כדי לעורר את לבנו ולפתוח את פינו לזעוק, אלא לזעוק ולהתפלל ולזעוק כבר מעכשיו. לא כמי שאין הדבר נוגע אליו, כי באמת כבר עכשיו נוגע הדבר אלינו ממש ולחיינו!
כך צריך להרגיש כל אחד ואחד מאתנו, שה' שומע תפילה, ומצפה לתפילותינו, ובשוועותינו תלויה גאולתנו ופדות נפשנו.

והלא מקרא מלא הוא בסוף תורתנו, בדברי משה האחרונים, בשירת האזינו. כך מספר לנו גדול הנביאים על העתיד לבוא, על הסוף ממש: "ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוקים עמדי. אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל".
"אני אני הוא" אומר לנו ה'. אין כלום, ממש כלום. אף אחד אחר אינו יכול לעזור לכם ואף אחד אחר גם לא ירצה לעזור לכם. "ואמר אי אלוהימו צור חסיו בו". היכן הם כל אלילינו, שבהם בטחנו, זרוע בשר ודם: "חץ", "פטריוט" ושאר תחכומי ה"אח הגדול" מן המערב, שגם גאוותו, אך לפני זמן מה, התפוררה לאבק דק...

מבאר רש"י:
"ראו עתה - הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם, ואין לכם מושיע". היש דברים ברורים מאלו? האם נזדקק חלילה, להדגמות נוספות לאפסות אלילינו?
רק כאשר נפנה כולנו לה' בתפילה אמתית, יסורו אויבנו, ורק אז ייאמר עלינו: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'".
ויהי רצון, שבקרוב ממש יקיים ה' בחסדו, את כל הבטחותיו ונחמותיו.