שאלה
שלום!
היום היה יום קשה מאד.... האבל הלאומי של כל עמ"י בפועל...נתנו את הגוש!חבל ארץ כ"כ יקר....
ואני רואה את התמונות ולא מבינה איך אפשר להמשיך...פשוט כל היום אתה בוכה ופשוט מרגיש בלי כלום... אתה מרגיש שאין לך לב,הלב כאילו מת...אתה מרגיש שכבר הלב לא יכול לעמוד בכל הקשיים האלו...ובגלל כל הקושי הנפשי אתה פשוט לא יכול לתפקד אתה מרגיש את כל הגוף כואב..אתה מרגיש מעולף..מת... וזה בעצם כמעט נכון...
ואני שואלת את עצמי מה צריך לעשות עכשיו?מה אפשר בכלל לעשות?..
ואני חושבת לעצמי שצריך להפוך את כל הכאב העצום הזה לעוצמות אדירות!... שלא נמשיך מאותו מקום שהיינו..כמו שקורה בהרבה רגעי משבר אחרי שחוזרים לשגרה!...
כרגע עדין קשה לי לחזור לשגרה ולא ממש חזרתי... אבל שנחזור אני שואלת אם זה נכון השאיפה שלי הזאת?אם זה היעד,המטרה שלנו עכשיו?או אולי משהו אחר..ואם כן אז איך עושים את זה איך ממשיכים לעלות?ולא נשארים באותו מקום? אני לא יודעת איך לעשות את זה?איך להפוך את כל הקושי,הכאב ,לעוצמות אדירות?ואני כ"כ רוצה להצליח בזה...ולא לשקוע רק בכאב,בלי יכולת תזוזה...אשמח מאד אם תגיד לי איך?והאם בכלל זה נכון...תודה רבה!!!!!!!!!
תשובה
ב"ה
שלום.
אכן הכאב עצום. קשה.
ומי שראה את הדברים בעיניו קשה לו שבעתיים ומי שנכח שם לא ניתן לתאר את הקושי במילים.
ומי שחש על בשרו את הפינוי ועברו עליו הימים הקשים האלו לא יכול להיות אותו אדם שלפני הפינוי.
וכמי שהיה שם אוכל לומר לך כי העוצמה של האמונה שהתגלתה אז בגיא ההריסות וים הדמעות ובשאון התפילות היא זו שיכולה להביא את הרפואה למכה.
ובמה שהקב"ה מייסר בה הוא מרפא ואת הכוחות שלנו יש להפנות בכדי [לבנות, ליצור , לחיות לשמוח ולהתחבר לקב"ה ביתר עוצמה וביתר כוונה ובאמיתיות בקדושה ובטהרת הלב]. ואת הפנים יש להפנות לעם ישראל [בפנים מול פנים במבט מול מבט בגובה העיניים או בגובה הבטן] להפיץ את האור הגדול הוא אותו אור של אהבה ואחווה שלום ורעות.
לאסוף את הכוחות האישיים ולהתיחל לנוע קדימה ולהתחזק במצוות של בין אדם לחברו ובין אדם למקום ואין ממה לפחד כי עם הנצח לא מפחד וגם אם הגשר הוא צר מאוד והדרך עוד ארוכה.
בברכה,
עוזיאל
.