מה עושים אחרי ההתנתקות?

שלום ליליאן.

קודם כל תודה רבה על הפרגון... טוב לדעת שההשקעה באמת מועילה, ושמעריכים אותה.

ולגבי שאלתך.
הכל נגמר. הכאב אכן גדול, גדול מאוד. ואת שואלת בעצם את השאלה שכולם שואלים עכשיו. כל הרבנים, כל הפוליטיקאים, כל המחנכים, כולנו. לאן הלאה?
האם באמת הכל נגמר? נכון שהגוש נפל, וחובה עלינו להפנים את זה. אבל נראה לי שהרוב מסכימים שהמאבק ברובו עוד לפנינו. איך ממשיכים, זו, כמו שאמרתי, שאלה גדולה מאוד.
אני אישית די מבולבל, ונראה לי שכדאי בשאלות הגדולות לתת למנהיגים של הציבור לעשות הערכת מצב ולהחליט. להחליט בתחום המעשי. אנחנו, הקטנים, יכולים בנתיים להמשיך לדבוק בדברים הברורים, בעקרונות, ברוח שלנו, בדרך שהיא בסופו של דבר הייתה ותהיה המרכז של המאבק הרוחני והמעשי שסביבו מסתובבת ההיסטוריה הישראלית והעולמית. אכן, כרגע יש קצת נסיגה, אבל אנחנו כבר יודעים בעל פה, שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה...
(כמובן, שאנחנו תמיד צריכים לזכור שגם אנו לא מושלמים, והקשר שלנו לדרך התורה איננו אומר שאנו לא עושים טעויות ושאנו פטורים מחשבון נפש מתמיד, אבל זה לא הנושא כרגע).
בשלב זה המאבק הזה קיבל את הצבע הכתום. כמובן שהכתום איננו רק גוש קטיף, הגוש הפך לסמל המאבק כולו, ולכן הוא עדיין רלוונטי כמו בעבר. מהבחינה הזו לא השתנה הרבה. לכן אני לא אומר שצריך כרגע לעמוד בצמתים ולחלק סרטים כתומים, אבל את הסרט הכתום שהיה על התיק שלי לא הורדתי, ואם היה לי עוד אחד הייתי תולה אותו גם על התיק החדש... זו לפחות דעתי.

ומה תעני לאלו שאומרים "נגמר כבר"?
לא תמיד חייבים לענות... אבל אם בכל זאת את רוצה תגידי בפשטות, את האמת, שהכתום בשבילך הוא סמל, סמל למאבק שלא נגמר. סמל למאבק שבסופו של דבר ינצח.
ומותר גם להגיד, לפחות לעצמנו, שהוא גם קצת זכרון למקום שאהבנו ואיננו עוד... אבל אנחנו בטוחים שנחזור אליו, כהבטחת ה´ לעם ישראל.

ובבנין ירושלים ננוחם,
שנה טובה,
משה.
moshfried@hotmail.co.il