מה לעשות כשלא מוצאים מילים לדבר עם השם?

רבינו עצמו מתאר קושי זה וכותב (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה): "ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן זה בעצמו טוב מאד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך, וחפץ ומשתוקק לדבר, אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאד. וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך, עד שאינו יכול אפילו לדבר. ויבקש מאיתו יתברך רחמים ותחנונים, שיחמול עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו".

מי שאינו יכול אפילו לדבר – זה סימן שנתרחק מאד מן ה', וירד ממדרגת אדם. על כן מוטל עלינו לבקש רחמים שיחזיר לנו את הכוח המייחד אותנו כבני אדם – כוח הדיבור, ויזכה אותנו למצוא מילים ולפרש שיחתנו לפניו. ואם גם זה לא עולה בידינו, מלמד רבינו שלפחות נרצה לדבר. נעמוד לפניו וננסה. "זה בעצמו טוב מאד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך, וחפץ ומשתוקק לדבר, אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאד".

בכל עולם הקדושה מצאנו שיש מושג של שערים. משמע שאדם צריך לעלות מדרגא לדרגה ואינו יכול להישאר אף פעם בדרגה אחת.

רבינו מסביר בתורה כ"ה סעיף ב': "ודע, שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה, יש שם דמיונות אלו והם הם הקליפות הקודמין לפרי וסובבים את הקדושה בבחינת: "סביב רשעים יתהלכון" (תהלים י"ב). וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דך אלו הדמיונות, כדי להגיע אל הקדושה. ותיכף כשעול להמדרגה, אזי נתעוררין הקליפות שבמדרגה ומסבבי אותו. וצריך להכניע אותם ולשבר אותם, ולטהר אותו המקום מקליפות".

בכל עולם ועולם – גם בעולמות ההתבודדות, יש קליפות הקודמים לפרי. הפרי – היא ההתבודדות המסתתרת מאחורי שער הקדושה, מילה שמעולם לא אמרנו, שאגה שעדיין לא שאגנו, בכי שלא ידענו כמותו.
אבל לפני שזוכים להיכנס לאותו עולם, לזכות להתבודדות מעולם גבוה יותר, בהכרח שיתגברו הקליפות, הם הבלבולים והדמיונות: אין לי מה לומר, תפילתי לא נשמעת, ליבי אטום, העסק הזה הוא כבר לא בשבילי, מיציתי את מה שיש להתבודדות לתת לי.

אבל אלו אינם אלא קליפות! דמיונות!
"וצריך להכניע אותם ולשבר אותם, ולטהר אותו המקום מקליפות".
קודם כל – לדעת שכל זה אינו אלא טומאה. אחר כך – לטהר.

רבינו מבאר במקום אחר שעל ידי עוונותיו האדם יורד מגדר אדם- מדבר לגדר בהמה-שאינה מדברת. ירידה זו גורמת שמציאותו היא "אין לי פה" (ראשי תיבות אל"ף, שאיבד את האלף המאפשרת לו להיות אדם והוא נופל לבזיון של דם-שפיכות דמים, כמבואר בתורה ו').
ואזי, אפילו אם הוא מדבר, דיבורו בלא דעת ולא נשמע ומתקבל, לא על ליבו ולא על לב העליון. לא כל שכן שאינו מצליח לדבר כלל, כבהמה חסרת יכולת ביטוי.

לפי דברי רבינו, התיקון למצב כזה הוא הקבלה של אותו חוסר דעת.
עצם ההודאה של "אין לי פה לדבר" מתוך הכנעה, היא היא הגורמת התעלות וחזרה למצב של אדם, לקבלת ה"אל"ף", היא כוח הדיבור האנושי, הקדוש.
כאילו אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא – למרות שאין לי מה לומר, אני לא בורח מההתבודדות, אני רק נכנע, מבויש על גודל התרחקותי. אהל אני עדיין כאן, מקווה ומצפה שלבסוף אמצא מילים ואוכל לבטא אותן לפניך.

אולי ממהלך זה אפשר להוציא שיטה להתבודדות באותו מצב מביש של "אין לי פה", כדי שנוכל אכן לטהר את אותם דמיונות וקליפות ולזכות לפרי ההתבודדות שבשער ועולם העליון יותר.
חשבתי וגם ניסיתי בעצמי – להתבודד באופן כזה: לדמות עצמי כאילם אמיתי, שאינו יכול לדבר, אבל מאד רוצה לדבר, וכך במשך שעה פשוט להתפתל ו"לנסות" לדבר מבלי יכולת לכך בפועל. בסוף אותה שעה "מותר" לומר מילה אחת בלבד. אולי באופן כזה נגמור להיות בהמה לפני שנהיה אדם, נבנה כלים בטרם תבוא מילת האור, מילת האמת הגואלת.