מה כל הקטע של מחלוקות בתוך היהדות?

כאשר חז"ל מתייחסים לסוגיית המחלוקת, הם מגלים לנו דבר שאינו ניכר לעין, והוא כי יש בעצם בעולם שני סוגי מחלוקת, וכה דבריהם הידועים במסכת אבות (פרק ה' מישנה י"ז) "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הילל ושמאי. ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קרח ועדתו".
ופירש הברטנורא שם "המחלוקת שהיא לשם שמיים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת, להשיג את האמת, וזה - מתקיים (כמו שכתוב "סופה" כלומר תכליתה – מתקיים) ומחלוקת שאינה לשם שמים – תכלית הנעוצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף – אינו מתקיים".
הווה אומר – מחלוקת אינה בהכרח דבר שלילי. יתכנו ביהדות חילוקי דעות מהותיים (כגון בשיטותיהם של הלל ושמאי). אין בהם שום פסול – ועליהם אמרו חז"ל: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". שניהם קדושים שניהם טהורים. אמנם נכון שההלכה למעשה יכולה להיקבע רק כאחד מהם (כמו שנפסקה ההלכה על פי רוב כבית הילל) אבל זה לא אומר שהשני טועה. בהקשר אחר, במובן מסויים, גם בדבריו יש אמת וגם הם נחוצים וטובים. ואם כן – אם ביהדות כך – גם בברסלב כך , וכבר אמר רבינו בעצמו "אני עושה מכם כיתות כיתות". מסתבר גם שמאין – סוף עצות רבינו הקדוש תבחר כל כת לעצמה עניין מסוים ועליו תשים דגש. אחת תדגיש את הלימוד בעיון בספרי רבינו, אחרת תרבה בשבח קימת חצות ועצת ההתבודדות, קבוצה נוספת תדגיש ותרחיב את היריעה בענין השמחה ומציאת הנקודות טובות, ואחרת תעסוק יותר בהדפסת סיפורי רבינו או בהדפסת סיפרי רבינו או הסברתם להמונים. למותר לציין שכל האמור הוא בנוסף לשמירת תורה ומצוות בכל דקדוקי ההלכה.
וגם כאן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". ובודאי כל אחד יכול לבחור לו את דרכו בקודש לפי נטיית ליבו ותכונותיו.
אך היצר הרע אינו יושב במנוחה, וכמו שביארו חז"ל על הפסוק "הגדיל לעשות" "שפשט ידו בגדולים" ממילא מובן שמי שרוצה להתקדש ולהתקרב אל ה', בודאי שבו מתגרה היצר הרע ביותר. ולצערנו ההתגרות הגדולה ביות שלו היא בעניין המחלוקת.
וביחד עם היצר הרע , אפשר בוודאי להפוך כתות שונות של עובדי ה' לכתות שרואות זו את זו בעין רעה חלילה.
והמרחק בין "אני צודק" ל"רק אני צודק וחברי טועה" אינו גדול לצערנו. ובפרט אצל אנשים כערכנו, שדמיוננו עדיין עכורים ומידותינו עדיין רחוקות מלהיות מתוקנות, די בנקל יכול היצר להפוך מחלוקת לשם שמים למחלוקת שאינה לשם שמים.

ההבדל בין שתיהן – הבדל שמים וארץ, כהבדל בין הטהור והטמא. אבל מדברי הברטנורא נלמד מה השונה ואיך נבדיל בין השתיים.
שורש המחלוקת לשם שמיים – "להשיג האמת".
שורש המחלוקת שלא לשם שמים – "בקשת השררה ואהבת הניצוח"

כשאנו מתבוננים מן הצד על צדדים חולקים, מנין לנו לדעת מה בליבם של הצדדים? מן הבינה הוא ללמד עליהם זכות שודאי כוונתם לשם שמים – "להשיג את האמת" (אלא אם כן מוכוח לנו בודאות גמורה ללא צל של ספק שמדובר ב"בקשת השררה ואהבת הניצוח" ואז בודאי צריך להימלט כנמלטים מקורח ועדתו!).

אבל העיקר הוא להתבונן על עצמנו! כאשר אנו נוקטים צד, בוחרים דרך, בתוך היהדות או בתוך ברסלב וכו' – חובה קדושה מוטלת עלינו, לא לרמות את עצמנו, ולברר בכל הכוח האפשרי ובכל הכנות שנוכל לגייס האם כוונתנו אנו לשם שמים, " להשיג את האמת" ? או חלילה וחלילה לשם "בקשת השררה ואהבת הניצוח" האם "נרוויח" משהו? האם אנו נהנים לנצח את הזולת?…

תורה קצרה ועמוקה מובאת בליקוטי מוהר"ן שמסייעת לאדם לברר לעצמו את מקומו בסוגיה זו, וזו לשונה:
(תורה קע"א בליקוטי מוהר"ן) "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלא לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" (דניאל יב) על ידי שנתעורר שכל חדש בעבודת השם, מה שלא היה נודע עד עתה, על ידי זה "רבים מישני אדמת עפר יקיצו", אך "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם", כי "צדיקים ילכו בם", שעובדין עם זה השכל את השם יתברך, "ופושעים יכשלו בם", שאינם עובדים בזה את השם יתברך, רק שעל ידי זה הם מבזין ומחרפין את העולם, על שהם יודעין מזה השכל החדש, והעולם אינם יודעים מזה. וכמו ששמעתי: "לחרפות ולדראון עולם", היינו לחרף ולבזות העולם, כי אינם משתמשין עם זה השכל החדש, רק לבזות ולחרף העולם, על ידי שהם יודעים מזה, והעולם הם ריקים וחסרים מזה".

מדבריו הטהורים מתבהר, שיש ומתגלה בעולם שכל חדש, שכל כה מאיר ומעורר, עד שבכוחו להשפיע גם על שפלים ונמוכים המכונים כאן "ישני אדמת עפר”, שמבחינה רוחנית הם כמתים וקבורים בעפר(וזהו כדוגמת השכל החדש שיגלה רבינו בעצמו בספריו ובעצותיו!) אבל בעמדה שנוקטים שני סוגי אנשים שזכו לשכל הזה- יש גישות שונות. כה שונות עד שאחת דומה לזוכים לחיי עוה"ב לנצח (המבואר בפסוק במילים "אלה - לחיי עוה"ב שעובדים עם זה השכל את ה' יתברך") והשניה, לא עלינו, דומה לנידונים בגיהינום נצחי (המבואר בפסוק במילים "ואלה – לחרפות לדיראון עולם" שביאר רבינו "שאינם עובדים בזה את הם יתברך, רק שעי"ז הם מבזין ומחרפין את העולם, על שהם יודעין מזה השכל החדש, והעולם אינם יודעים מזה").

והרי זה דומה ל"להשיג האמת", שמי שקשור לקדושה והולך בדרך כלשהי בקדושה, אזי מה שמעסיק אותו זה לעבוד את ה' ולא לבזות אחרים, ואילו "קורח וכל עדתו" המנותקים מן הקדושה, אפילו אם הולכים בדרך האמת, עניינם ועיסוקם, לבזות אחרים – הווה אומר, "בקשת השררה ואהבת הניצוח". ההרגשה של "אני יותר טוב, אני יותר צדיק, אני עדיף" שמאפיינת את צד הטומאה. וכעין זה ביארו חז"ל בעניין "המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעוה"ב – שאין חמור מאחד שכבודו נובע מקלונו של יהודי אחר.
עוד בנוגע לאמור מתבאר בליקוטי מוהר"ן (תורה ה' סעיף ד') "ותאמין, כי כל מצותא ומריבה, שיש בין הצדיקים השלמים, אין זה אלא כדי שיגרשו סיטרין אחרנין. וזה פירוש (משלי ט"ז) "אוזן שומעת תוכוחת חיים בקרב חכמים תלין" – לשון תלונה ומריבה כשאתה שומע מריבות שבין הצדיקים תדע, שזה משמיעין אותך תוכוחה, על שפגמת בטיפי מוחך, שעל זה נאמר "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים", אתה דבוק בסיטרא דמותא".

מלמד כאן רבינו, שלפעמים אדם שומע מחלוקת שיש בין צדיקים (שבודאי נכנסת לקטגוריה של "מחלוקת לשם שמים") וכל זה בא כדי לנסות אותו. הבלבול, הספק וחולשת הדעת שנגרמים לאדם כאשר הוא ניתקל במחלוקת באים, כדברי רבינו, לברר, האם הוא רוצה בקדושה בכל מחיר, או שבגלל עוונותיו ("שפגמת בטיפי מוחך") הוא ייחלש וידחה מן הקדושה.
הווה אומר, יש והמחלוקת אינה כי אם בשבילו – לנסותו, ובאמת אינה מחלוקת כלל. רק "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" כמו שביארנו בתחילה. וצריך הרוצה לגשת אל הקודש להתגבר על כל הבלבולים והמניעות, לטהר את כוונותיו שיהיו רק – "ולהשיג האמת" ולא להתפעל מהמחלוקות שהוא שומע. רק להמשיך ולבקש דרכו פנימה, אל ה' ואל היכלו.