שאלה
כבוד הרב שלום
ראשית, רציתי לדעת מדוע ה' ציוונו להקריב קורבנות? הקרבת קורבן משמע התעסקות בחומר, ה' לא צריך את ההקרבה החומרית הזאת. אמונה היא רוחניות וההתעסקות בחומריות/ בהמיות הזו פוגמת ברוחניות שבאמונה. שנית, ברצוני לדעת מדוע דוקא בדרך זו האדם מתקשר עם הקב"ה, יש כל כך הרבה דרכים נעימות והומניות לעשות זאת מאשר לשחוט בהמה ולשפוך את דמה.
תודה מראש!
תשובה
שלום
להלן דברים שכתבתי בעבר בעניין-
לפני שבוע קראנו בבית הכנסת עשרות פסוקים המתארים את חווית הקרבת הקרבן לאלוקי ישראל בשבתות וימים טובים.
כאשר אנו מנסים להבין כיצד שחיטת בעל חיים לשם אלוקים מקרבת את האדם לאלוקיו, והופכת אותו לאדם טוב יותר ומוסרי יותר, אנו נתקלים בבעיה.
בעידן המודרני, אנו ממעטים מאד מלעסוק בהכנת בעל החיים לאכילה.
לפני כחמישים שנה, עוד היו אימותנו קונות את העוף חי או שחוט, ועורכות אותו על השולחן, מנקות אותו, וממליחות אותו להכשרה.
אך כיום, אנו ניגשים לסופר, וקונים בשר ארוז וסטרילי, עטוף נקי. אין לנו מגע עם בעל החיים אותו אנו אוכלים.
על כן, קשה לנו להבין כיצד שחיטה מביאה להתעלות רוחנית. השחיטה והעיסוק בגוף הבהמה, נתפס בעינינו כדבר בזוי ומלוכלך, המנוגד להומניות ולאינטלקט הסטרילי של האדם המודרני.
מתח זה, בין ציווי התורה להקריב קרבן להשם לבין חווית השחיטה כדבר בזוי, הובילה גם את גדולי חכמי ישראל בכל הדורות לעמול רבות על מנת לתת טעמים, כיצד זה שחיטת כבש מרוממת את מוסרו של האדם ומחברת אותו לאלוקיו.
הגדיל לעשות הרמב"ם, אשר פירש כי הקרבנות הם צורך לתת לעם את האתנן אליו הוא רגיל כעבודת האל, ואין בהם ערך אמיתי לכשעצמם :
"כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש על-ידי שנדע אותו יתעלה ... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו...לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי, ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה', וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשׂה דבר ממעשׂים אלה לזולתו: זֹבח לָאֱלֹהים יָחֳרָם; כי לא תִשתחוֶה לאל אחר. הוא ייחד כהנים לשֵרוּת המקדש ואמר: וכִהנו לי. התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים.
בעורמת-חסד אלוהית זאת הושׂג שנמחה זכר עבודה זרה והתבסס היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו. הנפשות לא נרתעו ולא חרדו מפני ביטול הפולחנים שהיו מורגלים אליהם ושלא הכירו פולחן זולתם." (מורה הנבוכים ח"ג פל"ב בתרגום שוורץ, הוצאת אוניברסיטת ת"א)
הרמב"ם טוען אם כן, כי עבודת הקרבנות באה בדיעבד, שכן העם היה במדריגה בה היה רגיל להקריב כעבודת האל, ועל כן ציווה האל להקריב לו. לא כערך, אלא כהבנה את הצורך הפרימיטיבי של העם באותו זמן.
אמנם, דברי הרמב"ם הללו קשים ביותר.
שכן האוירה בתורה אינה אוירה של קרבנות בדיעבד, אלא קרבנות כדבר חשוב לכתחילה . זאת ועוד, הרמב"ם עצמו פסק בספרו הגדול 'היד החזקה', את הקרבת הקרבנות כדבר מחייב גם כיום.
הרמב"ן (ויקרא פ"א פסוק ט) תוקף את דברי הרמב"ם, ומוכיח בעליל מהתורה שהקרבנות אינם צורך אלא ערך לכתחילה, אך הוא נמנע מלתת הסבר אחר לבעיית ההתעלות בעקבות קרבן, אלא מודיע ללומד שבתורת הסוד יש בזה סיבה סודית וגדולה.
מעניינת היא ראייתו העמוקה של הראי"ה קוק, אשר הסביר ששחיטת בעל החיים, באה לבטא את הרעיון שהיהדות באה לרומם את כל חלקי האישיות שלנו.
לרומם את המוסר הרוחני, לרומם את המחשבה האינטלקטואלית, זו אינה חוכמה גדולה, וזהו דבר הקיים בכל הדתות.
גם בזמנים ובמקומות האפלים ביותר לאנושות, היו אנשים אינטלקטואלים ומוסריים, אשר שיתפו פעולה ואף נתנו גושפנקה מוסרית לשחיתות.
הקרבן, בא לומר שאנו מעלים ומקדשים את כל כוחות האדם, כולל אלו הבהמיים, וזהו חידושה של היהדות.
הדם, העור, תאוות אכילת הבשר, כל אלה אינם אוייבי הקודש אלא הם טבעו של האדם, הזקוק גם הוא לעילוי ועידון. לא למלחמה בצד הבהמי אלא לקידוש הצד הזה.
דוקא המקדש, אומר הראי"ה, המקום האינטלקטואלי בו יושבים חכמי הסנהדרין, בו נשמעים שיריו העדינים של דוד עלי נבל, דוקא מקדש זה, בא לקדש גם את הבשר. לא רק הרוח.
אמנם, אני סבור שדוקא בעולם המודרני, העיסוק בקרבנות יכול לתת לנו רווח נוסף גדול מאד.
אנו רגילים להבין כל דבר בחיינו היצרניים המודרניים.
הרופא מבין מהי הבעיה הרפואית, המתכנת מבין כיצד לתכנת את המחשב, המנהיג המדיני מבין כיצד לשפר את מצב המדינה, ההורים מבינים מה עובר על הילד.
כאן באה תורת הקרבנות ומחדשת לנו חידוש גדול.
לא את הכל אתה מבין.
אנו חיים בעולם סטרילי, בו למוסר יש קונוטציה ספציפית מאד.
באה התורה ומחדשת לנו- הקרבת קרבן, יכולה לרומם אותך מבחינה רוחנית. כיצד? אנו איננו יודעים. דע שאינך יודע את הכל. דע שגם מה שנראה מושחת עיתים הוא המוסר עצמו, ולא את הכל מבין המוח היקר שנו.
העיסוק בסימן השאלה, ולא רק בסימני הקריאה, הוא ערך גדול, אשר דווקא מחוסר הבנתנו את עניין הקרבנות, אנו יכולים למנף אותו ככלי לצמיחה יום יומית.
אנו קרואים ע"י אלוקים להקריב את שכלנו. הקרבן המודרני הוא קרבנן השכל, האינטלקט, האמירה שאנו מוכנים לקבל את העובדה שגם מה שאיננו מבינים קיים, ולעיתים אף ערכי.
אנו עוד נבין. עד אז, הבה ניקח את המבוכה כערך לחיינו הודאיים מדאי, הבה נבחן שוב את ערכינו ויסודות קיומנו, ולא נזרום עם הודאות אליה התרגלנו יותר מדאי.