מהו תפקיד הייסורים בחיינו?

קשה לי מאוד לענות על שאלתך. אמנם יש בלבי מענה, ואולי יהיה בו גם מזור למשבר אמונתך, אבל אני חש שלא הוגן להסביר או להטיף דבר לזולתי, כל עוד לא התנסיתי בו בעצמי. והרי זה כרעי איוב, שאף שידעו לצטט ולהסביר לו את עומק הדין וצדקת הדין, טעו טעות מרה בעצם גישתם לנושא, ומה שנדרש מהם היה השתתפות כנה בצערו של חברם והבנה למכאוביו ולא הטפת דברים, נכונים ככל שיהיו.
ועל כן, בטרם אחל דבריי, אשגר מעומק הלב ברכת רפואה שלמה לאביך בתוך שאר חולי ישראל וברכת התחזקות באמונה שלמה לך ולכל הסובבים אותו, אשר כאבו נוגע להם באופן אישי. יקבל ה' הטוב את תפילותיכם בקרוב וברחמים, ויאיר עיניכם לראות ולהיווכח בעליל איך הוא שומע תפילה, והוא רק הוא הרחמן האמתי.
ובכל אופן, אולי גם אני אוכל לומר כאן דברי אמונה. אמנם לא עמדתי בניסיון כניסיונך, אבל גם עלי, כעל כל מבקר בעולם הזה, עמק הבכא של המרירות, לא פסחו ניסיונות, ומאותם שעברו עלי ולא שברו אותי, אלא רוממו וגידלו, אני מוצא את האומץ והעוז להשיב על מכתבך, ומקווה שדבריי יתקבלו על לבך. לא אצטט מספרים המדברים במעלת האמונה והביטחון, אלו ידועים מן הסתם גם לך. אבל אצטט מתוך לבי ומתוך כאבי וכאבי הסובבים אותי מה שלמדתי בנושא הייסורים.

ומה שלמדתי הוא כך - שאמונה בה' אין פירושה שתפקידו של ה' תמיד להנעים את חיי ולנהל אותם כפי שאני הייתי רוצה. ה' הוא גדול ונשגב יותר מכל תוכניותיי ומכל חלומותיי לגבי חיי. להאמין בו רק בתור מי ש"יסכים" אתי לגבי הדרך שבה יתנהלו חיי, פירושו לגמד אותו עד מאוד...
דמיינתי לעצמי את הדבר כך, כאילו חיי מתנהלים בעצם בשני מישורים. מישור אחד הוא המישור המוכר לי ומישור אחר הוא המישור האלוקי. במישור המוכר לי מטרתי תמיד אחת ויחידה, שהדברים יתנהלו כרצוני, וכשזה לא מתרחש לפי ציפיותיי, אני רוגז, מתמרמר, נעצב וגם נופל לטרוניות (נסתרות או גלויות) כלפי ה' וכלפי דרך הנהגתו את חיי.
במישור הבלתי מוכר לי, הוא המישור האלוקי, מנהל הקדוש ברוך הוא את חיי לכיוון אחד בלבד - שאמלא את ייעודי ותפקידי בעולמו, שאזכה לשרת אותו ואת רצונו.
פעמים רבות, כאמור, מתנגשים שני המישורים הללו. חיזוק האמונה, לדעתי הוא להשוות אותם. נכון יותר - לקרב את המישור שלי למישור שלו, לבטל את רצוני מפני רצונו.

אפילו באפיזודה יום-יומית, פשוטה ורגילה לחלוטין, מתרחש מאבק סמוי בין שני המישורים.
כשאני יורד למכולת מטרתי אחת: למצוא את המוצר שחסר לי בבית, לקנות אותו כמה שיותר מהר ולחזור הביתה. אמנם ייתכן מאוד שכשארד למכולת אמצא שם תור גדול (כמה מרגיז) ולא זו בלבד, גם איש אחד עקף אותי ונכנס לפניי (איך הוא לא מתבייש) ואחרי כל זה המוצר שחיפשתי חסר (עגמת נפש אמתית) ואני חוזר הביתה בלא כלום, אחרי חצי שעה של בזבוז זמן (בזמן הזה יכולתי לעשות דברים מועילים הרבה יותר). לפי דעתי הצרה והמוגבלת, מטרתי לא הושגה, היות שהדברים לא התנהלו כרצוני, אבל לפי דעתו של הקדוש ברוך הוא, התרחש כאן, בעצם, סיפור אחר לגמרי.
המוצר החסר בביתי היה רק העילה. סביב עילה זו יצר הקדוש ברוך הוא במיוחד בעבורי זירת התנסות. זירה שבה אוכל במשך חצי שעה לגלות ולפתח בי מידות טובות של סבלנות ולימוד זכות, אורך רוח וקבלת ייסורים באהבה.
לפי התכנית שלו - חצי שעה זו, גם לה יש חלק בבניית נצחיותי וגם היא שלב בסולם הפרטי שלי שמוביל את תכליתי וייעודי בעולם.

וכמו שזה עובד במישור הקטן, באפיזודה חולפת במכולת או ברחוב או בכל מיני מפגשים קטנים ואקראיים לכאורה עם דברים שנגד רצוננו, כך זה עובד גם בגדול, באפיזודות גדולות בחיים, שנמשכות אפילו שנים.
לכל אחד באופן אישי, הקדוש ברוך הוא מזמן אירועים, ולפעמים, כמו במקרה שלך, הם מפתיעים וכואבים.
במישור שלנו אנחנו רוצים רק דבר אחד, שהדברים יחזרו ויתנהלו כרצוננו. שהבעיות תיפתרנה, שהחולים יבריאו, שהמינוס בבנק יתכסה וכדומה.
אבל במישור האלוקי המטרה שונה - שנעבור את זירת ההתנסות בצורה נכונה, שנפיק ממנה את הרווחים הרוחניים הטמונים בה - שנגדל ונהיה קרובים יותר לתכליתנו האמתית.
סיבות רבות ומורכבות לסבל האנושי, ואין ביד אנוש להקיף את כולן. אחת מהן, המנויה כאן, היא שלכל אחד מן המעורבים בסבל יש שיעור שעליו ללמוד.
בוודאי גם כאן, וביתר שאת, פעיל כוח הבחירה - לגדול או לחדול, להתקרב אל ה' או להתרחק ממנו, להתקדם או לסגת.
וכאן טועים רבים וטוענים: ניסיון כזה הוא למעלה מכוחותיי. מי יכול לעמוד בדבר כזה בלי להישבר?

הכרתי שני אנשים שעברו תאונה קשה. הם לא הכירו זה את זה אבל המקרה הקשה שעבר על שניהם היה דומה מאוד. לאחר התאונה שניהם היו משותקים כמעט לחלוטין. האם יש לנו דרך להבין את עומק כאבם ואת עצמתו? האם היינו יכולים למצוא מילים לעודד את אלו שכל עולמם, פשוטו כמשמעו, חרב עליהם?
אינני יודע אילו חיזוקים באמונה הם שמעו, אך מה שאני יודע הוא, שהדרך שבה בחר כל אחד מהם להתמודד עם כאבו הייתה שונה בתכלית מהדרך שבה בחר חברו. מהם למדתי מה רב עומקו של כוח הבחירה, וכי אפשרות הבחירה קיימת גם במצבים קשים ומרים.
האחד (וזה טבעי ומובן לגמרי) בחר להתייאש. מלא מרירות על העולם כולו, בלי שום תקווה ושום רצון לחיות. צל אדם. השני (וזה רק בכוח הבחירה, מעשה על טבעי של אדם בצלם אלוקים) החליט לשקם את עצמו ויהי מה. במשך שנים עסק בתרגילי ריפוי שונים מתוך אמונה ותקווה בעתיד טוב יותר. נכון להיום, הוא כבר הולך בכוחות עצמו, נוהג ברכב, מרפא אנשים באחת מן השיטות האלטרנטיביות - והוא אחד מן האנשים בעלי האופטימיות ושמחת החיים שאני מכיר.
הוא גם אומר בפה מלא, שהוא מודה לה' על מה שקרה לו. אין לו ספק שרק בזכות זה הוא התקדם וזכה להגיע לכל מה שהגיע!
יש לי לכך גם דוגמאות אישיות מחיי שלי, אך לא כאן המקום לפרטן.

כללו של דבר, אם אמונתנו בקדוש ברוך הוא עוסקת רק בכך שימלא את משאלותינו, אין פלא שהיא מתרופפת כאשר הדברים אינם מתרחשים כרצוננו.
אך במשבר האמונה יש מעלה גדולה. אם אמונתי התרופפה, נראה שחסר לה איזה "עמוד שדרה", נראה שהיא התבססה על תפישות עולם לא מדויקות, כמו זו, שעניינו של הקדוש ברוך הוא רק למלא את רצוני.
ואם כן, טוב שהתרופפה! כעת, עם שבירת אמונתי הפגומה, יהיה בידי לבנות תחתיה אמונה בוגרת יותר, חזקה יותר, שכן היא תהיה קשורה יותר לדרך האמתית שבה הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם, ולא עוד תוצאה של דמיון כוזב על אודות הנהגתו.

אחר כל האמור, אין לי ספק שעדיין לבך כואב.
במישור התיאורטי, לא אכפת לנו להאמין שבכל דבר יש לימוד ושהכול בא לקדם אותנו, אבל כאשר כואב, לנו או לזולתנו, מנין ניקח את הכוח הנפשי להתמודד עם הכאב?
כדי לשבר את האוזן, אשתמש במקרה שקרה לי לפני שנים. בתי בת השנתיים חלתה מאוד ונזקקה לאשפוז דחוף בבית חולים. הגענו אתה במהירות למיון ושם הוצרכנו למסור אותה לרופא במיון שיחבר אותה לאינפוזיה. שערו בנפשכם, מה מרגישה ילדה בת שנתיים שהוריה האהובים מוסרים אותה בידי איש זר ואכזר שנועץ עמוק בתוך ידה מחט ארוכה?
האם יש איזו שהיא דרך בעולם להסביר לה שמבקשים את טובתה? האם יש איזשהו ספק בלב הקוראים שכאבנו לא היה קטן מכאבה שלה?
חידה נוראה זו, בעיניה הפעוטות, אין לה פתרון שכלי בשום אופן. רק דבר אחד מכל הדברים שבעולם יכול להיות מענה לנפשה המיוסרת, והוא האמון שהיא רוחשת לנו. אמון זה, שאנו אכן הוריה אוהביה, הוא המספק תשובה על שאלתה - איך עוללנו לה דבר כזה. והתשובה היא שעדיין אנו אוהבים אותה ואנו בוודאי יודעים מה שעשינו.
ואם אין לה אמון בנו, בוודאי יהפוך כל האירוע הזה ל"הוכחה" ברורה שאנו שונאים אותה, שכן רק שונא יכול להכאיב כל כך.
וזהו בדיוק מצבנו כלפי שמיא. ככל שיגדל אמוננו באבינו יוצרנו, ייתן אמון זה פשר גם לחידות הכואבות יותר של חיינו. אכן, בהיעדרו תיפגם אמונתנו, עד שעלולים אנו גם להגיע למסקנה "הברורה" כי ה' צר ואויב הוא לנו, חלילה.
ואם כן, מלבד ריבוי התפילה על רפואה שלמה בקרוב וישועה גמורה שצריך בוודאי לאחל לכל ישראל, צריך גם להתפלל, שבכל מצב נלמד את מה שה' רוצה שנלמד, שנתקרב אליו על ידי כל דבר ולא נתרחק, שנאמין ונתחזק ונכיר באהבתו אותנו, גם ברגעים שלפי דעתנו הפעוטה נראה לנו בעליל ההפך הגמור. ויהי רצון שבקרוב ממש יאמר ה' די לכל צרותינו.