מדוע קורות כל הצרות?

כשמתבוננים במצבו של העולם היום, ובתוכו - במצבו של עם ישראל - קשה באמת שלא להיתפש לייאוש. לאן הקדוש ברוך הוא מוביל אותנו? מה הוא רוצה מאתנו? מה עלינו לעשות לנוכח כל מאורעות התקופה הקשים, שאינם אלא חידות סתומות וכואבות?
רבים וטובים מנסים להאשים עניין זה או אחר במצוקותינו, וכולנו מאמינים שאין מקרה חלילה ושסיבת הייסורים והצער, לפחות באופן כללי, היא - עוונותינו. אם נשוב בתשובה ונתקן עצמנו, בוודאי ישוב ה' ויאיר לנו פנים.
לנסות להבין בדיוק את הנהגת ה' לפרטיה, ובפרט בתקופה הרת גורל זו, נדמה כי זו יומרנות, ועל כן בחרתי לדון בשאלה זו, מנקודת מבט שמשום מה לא מרבים לדבר עליה. אם ננסח את התשובה במילים מדויקות וקצרות היא תהיה כזו:
אנחנו פשוט לא מבינים כלום.
לא מבינים, אבל מאמינים.
מאמינים שיש מנהיג, והוא מבין. משפטו צדק והנהגתו אמת.
אם יש לנו קושיות על הנהגת ה' בעולמו, אומר רבי נחמן, כך נאה וכך יאה לבורא עולמים, שמחשבתו תהיה רחוקה מאתנו ובלתי מובנת לשכלנו. שאם לא כן, אילו היינו מבינים את דרכיו, במה היה רם ונישא מאתנו? בשל מה נקרא הוא 'בורא' ואנו 'נבראים'? (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה נב).

פעם סיפר רבי נחמן מעשה שהתרחש בתקופתו: בבית מרזח באחת מעיירות אירופה דר עני מרוד, שהיה מטופל במשפחה ברוכת ילדים. אחת לשלוש שנים, היה היהודי מחדש את חוזה השכירות שבינו ובין הפריץ המקומי. כך נהג שנים רבות.
משהגיע תום מועד השכירות, היה הפריץ מכריז מחדש על השכרת בית המרזח לכל המרבה במחיר, אולם איש לא הציע את מועמדותו מלבד אותו יהודי, שכן אפילו שכניו הגויים של היהודי ידעו על דלותו הרבה, חסו עליו ולא רצו לקפח את פרנסתו.
פעם אחת, בעת מועד המכרז החדש, הגיע אל העיירה יהודי עשיר, ואף שנודע לו על מצבו של העני, הציע סכום גבוה ממנו בעבור שכירות בית המרזח, ולא שם לבו למצוקתו הגדולה של האיש הדל. ביטל הפריץ את חוזה השכירות הישן עם החוכר הקבוע, ונתן את בית המרזח לזה אשר הרבה במחיר. לאחר שהועברה ממנו פרנסתו, נאלץ העני לצאת עם כל בני ביתו אל הרחוב באמצע החורף הקר, ללא כל משען ותמיכה.
אותו עשיר, ששכר ברוע לבו את בית המרזח, חשוך בנים היה, ובאותה שנה שבה החלה שכירותו ובה קיפח את העני מפרנסתו, נולד לו בן.
והיה הדבר לפלא. לא די שלא נענש העשיר על העוולה הגדולה שעשה, עוד זכה לשכר גדול כזה?
סיים רבי נחמן את המעשה ואמר: "והנה - כך מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו"...
העולם הוא של ה', ולנו אין שמץ של תפישה בהנהגתו.

"האלוקים בשמים [ורואה הכול מלמעלה] ואתה על הארץ [ואינך רואה דבר]", אמר קהלת (פרק ה פסוק א), "על כן יהיו דבריך מעטים". אל תדבר גבוהה על מה שאינו בתחום השגתך. למרבית הצער, העולם כולו, כולל חייך ומאורעותיך, אינו בתחום זה...
להבין דברים לאשורם, עד תומם - אי אפשר! אבל אפשר להכיר את ה' ואפשר לקבל את הנהגתו בעולם - על ידי אמונה.

כיצד, בעצם, נברא עולם שבוראו נעלם?
מבאר רבי נחמן מברסלב, על פי המובא ב'עץ חיים' לאר"י בתחילתו: "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה, מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו, וכאשר רצה ה' יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבראו, מחמת שהיה הכל אין סוף. על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נתהוו כל הימים [חלקי הזמן] והמידות [הגבולות], שהם בריאת העולם.
וזה החלל הפנוי היה מוכרח לבריאת העולם, כי בלתי החלל הפנוי לא היה שום מקום לבריאת העולם כנ"ל. וזה הצמצום של החלל הפנוי אי אפשר להבין ולהשיג כי אם לעתיד לבוא, כי צריך לומר בו שני הפכים: יש ואין. כי החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלוקותו משם, ואין שם אלוקות, כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמתו, בוודאי אף על פי כן יש שם גם כן אלוקות. כי בוודאי אין שום דבר בלעדי חיותו, ועל כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי עד לעתיד לבוא" (ליקוטי מוהר"ן תורה סד סעיף א).

מרגע היוולדנו, אנו שרויים בתוך מציאות מסתורית, ששני הפכים גמורים לחלוטין משמשים בה תמיד בערבוביא: יש ואין, גוף ונשמה, אור אין סוף מול עולם מוגבל וסופי.
המתגלה לעינינו ולשאר חושינו הוא תמיד רק קליפת המציאות, וכך מתאפשרת הבחירה.
הבחירה היא אם ללכת שולל אחר מראה עיניים או לחפש דרך להתוודע אל הרובד הנסתר של העולם, אם להיסחף ל'אין' החיצוני או לבחור ב'יש' הפנימי. הבחירה היא אם להאמין שהחלל, כלומר הבריאה כולה, פנויה ונעדרת חלילה מאלוקות, או להאמין ש"אף על פי כן בוודאי יש שם גם כן אלוקות", וכך - על ידי אמונתנו, למלא את החלל הזה מחדש באור.
לראות את החושך ולהאמין באור. לראות צורה ולהאמין ביוצרה - זו תמצית האמונה.

מתוך הסתרת אור נולדת כפירה, נולדת בלב מבוכה ותהייה, והאמונה היא, בעצם, התשובה על אותה כפירה, כי כשמוצאים תשובה על שאלה מציקה, מוצאים, בעצם, את השם יתברך שנחבא בה.
"והנה על ידי אמונה, שמאמינים שה' יתברך ממלא כל עלמין [עולמות] וסובב כל עלמין [עולמות], ומאחר שהוא סובב כל עלמין, אם כן גם החלל הפנוי בעצמו נתהוה מחכמתו יתברך, ובוודאי באמת לאמתו יש שם אלוקותו יתברך, רק שאי אפשר להשיג זאת [בשכל אנושי] ולמצוא שם את השם יתברך. כי אם היה מוצא עליהם [על כל הכפירות והמבוכות שבלבו] תשובה, היינו שהיה מוצא בהם את השם יתברך, אם כן לא היה חלל הפנוי, ולא היה אפשר להתהוות הבריאה. אבל באמת לאמתו בוודאי יש עליהם תשובה, ובוודאי יש שם אלוקותו יתברך [בזה אנו מאמינים, אך במוגבלות שכלנו אין אנו מבינים]... ועל כן ישראל נקראים עבריים, על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות [ההתחכמויות והמבוכות]" (שם).

יהודים - מסוגלים לדלג באמונתם על החלל הפנוי, על הריק הקיומי הנורא הנפער בכל לב ומשתלשל מן הריק הגדול, החלל הפנוי, כביכול, מאלוקותו. יהודים - מבינים בשכלם את מוגבלות שכלם. במקום שאי אפשר להשתמש עוד בשכל, הם פותחים את "עין האמונה" ובעין זו סוקרים את העולם מחד גיסא ואת מציאותם הפנימית מאידך גיסא. מתבוננים היטב היטב, עד שהם מוצאים את ה' יתברך ואת נוכחותו, המאירה בעולם ובתוכם, ממש כשם שהאירה בטרם הבריאה. בהתבוננותם הם מגלים כיצד ה' "ממלא וסובב" גם את לבם, גם את ישותם וגם את מציאותם הפנימית.
אמונה - היא תחושת הלב הפנימית מאוד בהכרח מציאות האור ובהכרח מציאות יוצר האור. משייפתח האדם אל כוח האמונה המפעם בו, יאמין וייתן אמון במה שמעבר לחושים, יבנה בנפשו כלי, ייצור בתוכו את היכולת להכיל, ואפילו להבין, את מה שמאחורי הקלעים של עולם הגשם.

ההתחזקות באמונה איננה נצרכת רק לאדם הפרטי, לטובתו ולטובת שלמותו. קיום העולם כולו, גאולת ישראל ותקנתם - תלויים בה.
"כי עיקר הגלות בשביל חסרון אמונה... כי יש בני אדם, המכסים כלליות הנסים בדרך הטבע. וכשתכלה כפירה זאת ותתרבה האמונה בעולם - אז יבוא משיח, כי עיקר הגאולה תלוי בזה, כמו שכתוב (שיר השירים ד) 'תבואי תשורי מראש אמנה'" (ליקוטי מוהר"ן ז א).
בכל דור נדרשה עבודה מיוחדת כדי להשלים ולתקן מה שהוטל על נשמות אותו הדור לתקן.
על דורנו, דור עקבתא דמשיחא, מוטל להשתלם דווקא במידת האמונה.
כך מצאנו בדברי חכמינו ז"ל (מסכת מכות כד), שלכל דור עמדו צדיקים והורו מהו עיקר עבודתו, ולבסוף חתמו דבריהם: "בא חבקוק והעמידן על אחת - צדיק באמונתו יחיה".
היו דורות, שהפליגו בים התורה ודלו משם אוצרות ללא קץ. היו דורות שהשתלמו בתיקון המידות. אבל טרם היה עוד דור כשלנו, שבו הכול חשוך ואין נביא. לא גילוי שכינה ולא רוח הקודש. חכמי הדת מתמעטים והולכים, וצרות רבות בגוף ובנפש מתרגשות ובאות, שוטפות והולכות. אלו הם פניו של החלל הפנוי ביותר: היכן ה' והיכן רחמיו? היכן ידו המכוונת והיכן מעלות עמו?
את החושך הזה עלינו למלא באמונה.

שאלת - "מה אנחנו אמורים לעשות בעניין זה", והתשובה היא - עלינו לעצום את עינינו מלראות את הרע ואת העצב, ולהאמין, למרות הכול, שבתוך ההסתרה הגוברת הזאת, יש אור גדול. באמת - כל מה שמתרחש, גם אם הוא נדמה לנו קודר ומייסר, נושא בכנפיו תיקון אמתי ונצחי, והכול נעשה לטובתנו.
"יש עניין שהכול יתהפך לטובה", אולם אנו איננו גדולים בשכלנו לדעת כיצד ומתי ואיך יתרחש המהפך. אין לנו כלים של הבנה ושל שכל, אלא רק אמונה עקשנית, חזקה, ש"מעמידה את הכול על אחת": יש אלוקות גם בתוך מה שנראה חלל פנוי, מלא מצוקה מבהילה.
יש תקווה גם בתוך הייאוש שלמראית עין, יש רחמי ה' גם בתוך קשיים וסבל - זוהי תמצית האמונה.
רבים רבים מתוכנו, שעברו התמודדות וסבל, כמו אלו שתיארת במכתבך, מעידים בפה מלא, שכאשר הצליחו להיצמד אל האמונה הזאת, שאומרת 'אף על פי כן, למרות הקושי והסבל, ה' יתברך דואג לי ואוהב אותי כעת ממש ועושה הכול לטובתי' - חשו איך רחמים עצומים ואהבת ה' גדולה ואמתית מתגלים להם בעיצומה של צרה וצוקה.

וכך גם נביא את הגאולה, בקרוב מאוד, אם ירצה ה'. כאשר נתעלם מכל ההוכחות החיצוניות לכך שהמצב מידרדר ונעשה חשוך יותר ויותר ו'פנוי', כביכול, מרחמי ה', וכאשר נאמין שיש אלוקות והשגחה ובשורת גאולה גם באופל הזה - אז יוסר מסך החושך, ואור ה' הגדול יזרח עלינו ועל ציון במהרה.