מדוע לא להיות בעצבות?

"לב נשבר ועצבות אינו עניין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות, שהוא מהטחול, היא סיטרא אחרא והקדוש ברוך הוא שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך..."
עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס ושלום על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו..." (שיחות הר"ן מ"א, מ"ב).

בשיחה זו נוגע רבי נחמן בהבדלים הדקים שבין מידות הנפש הסמוכות ודומות זו לזו. ממנה אנו למדים עד כמה מצד אחד מופלאה ועדינה היא עבודת הנפש, ועד כמה מסוכנת ומועדת לטעויות מצד שני.
מכאן גם מתברר עקרון חשוב בעניין כוחות הנפש - כל כח שהוא, יכול להיות חיובי ויכול להיות שלילי. הכל תלוי באופן השימוש בו, ובביקורת המתמדת על פעולתו. (מובן גם, שאדם שאינו מבקר את כוחותיו ואינו מתבונן בפעולתם, יכול בנקל רב ובלי משים לסטות אל השלילי וההרסני...)

עצבות ולב נשבר. עד כמה דומים בעינינו המושגים והתחושות הללו. כמעט מילים נרדפות. אך כפי המתבאר מדברי רבי נחמן, שני מושגים אלה אינם אלא שני הפכים גמורים. שונים לחלוטין במקורם, ושונים לחלוטין בהשפעותיהם...
שורש שניהם - מרירות וצער נפשי. אך העצבות היא צער שצילם של המוות והיאוש מרחפים עליו, ואילו לב נשבר הוא צער המוליד חיים, כח מניע, מעורר...

כשאדם שרוי בעצבות פרושו של דבר שהוא חש בודד, כביכול הקדוש ברוך הוא השליכו לפגעי הזמן, אינו רואה בצרתו ועזבו לנפשו. או אז חש האדם כי אין טעם לדבר, אפסה תקווה, ואפילו גופו הפיזי הופך כבד וחסר תנועה.
ואילו לב נשבר הוא מרירות המלווה בגעגועים, מרירות שאיננה מטשטשת את התקווה, אדרבא, נותנת כח לפעול ולשנות, כדרך שהגעגועים לאדם יקר עשויים להעניק כח לפעול גדולות ונצורות.

אם כן, מאחר ששניהם נובעים, לכאורה, מתחושה של מרירות - כיצד נוטה הצער הנפשי לעצבות ומתי הוא הופך ללב נשבר? דבר זה תלוי במידה מרובה ביותר, בתפיסת האדם את עצמו.
יסוריו של אדם המדמה כי מן הראוי היה שיתמלאו כל חפציו, כי הקדוש ברוך הוא חייב לו דבר מה, יולידו עצבות, כי משמעותם של יסורים בצרוף גאווה - עצבות, טרוניה וכעס.
ואילו זה הזוכה להכיר בקטנותו ושפלותו, משבאים עליו יסורים - מאשים את עצמו, ומצדיק עליו את הדין. עם זאת, עדיין מבקש הוא רחמים ונושא עיניו לבוראו שיושיעו. בחסד, ולא בדין.
יסורים בצרוף ענוה - לב נשבר וגעגועים לה'.

וכבר אמר דוד המלך, העניו למרות מעלתו ומלכותו: "טובתי - בל עליך". רבונו של עולם, אף שאתה הוא מקור הטוב, בכל זאת "טובתי", דהיינו מילוי צרכי ורצוני, דבר זה "בל עליך", איננו מוטל עליך, אינך חייב לי דבר, ואין מקום לטרוניה כלפיך אם לא נתמלאו משאלותי.

עוד בגנות העצבות וחמרתה כותב רבי נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר"ן: "צריך להזהר מאד מעצבות ועצלות, כי עיקר נשיכת הנחש היא עצבות ועצלות, בבחינת "ונחש - עפר לחמו" (ישעיהו ס"ה, כ"ה), עפר הוא בחינת עצבות ועצלות, שהם באים מיסוד העפר" (ליקוטי מוהר"ן קפ"ט). כאשר האדם שרוי בעצבות, הוא מזין ונותן כח על ידי עצבותו ליצרו הרע, הוא הנחש [זוהר בראשית על פסוק "והנחש היה ערום מכל"], ומחזק חס ושלום את כח הסיטרא אחרא (הצד האחר) והטומאה שבעולם.

וכך כותב רבי חיים ויטאל בספרו 'שערי קדושה' וזו לשונו: "העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה וכוונת התפילה, ומבטלת מחשבה טובה, והיא שער התחלת גירוי הסתת היצר הרע, אפילו אם הוא צדיק" ('שערי קדושה' לרבי חיים ויטאל שער ד' חלק ב').

את הסיבה לחומרת מידה רעה זו מסביר רבי נחמן מברסלב: "כי המרה שחורה והעצבות מתגברים על האדם יותר מן הכל, ומזיקים לאדם מאד, יותר מן הכל. ועיקר התרחקות כל אדם מהשם יתברך היא רק מחמת עצבות ומרה שחורה" (חיי-מוהר"ן תקצ"ג).

ועל כן, מאחר שעצבות היא הפתח והשער ליפול דרכו לכל דבר רע, יובן גם מדוע "על ידי עצבות אדם נחלש" (ספר המידות אות עצבות סעיף ח'), ו"על ידי עצבות הקדוש ברוך הוא אינו עימו" (שם סעיף י"ד), ו"על ידי עצבות רואה קרי" (שם סעיף ט"ו), ו"עיקר התגברות התאוה הידועה (תאות ניאוף) היא על ידי עצבות" (שיחות הר"ן קכ"ט, ליקוטי מוהר"ן קס"ט). גם "מי שיש לו עצבות מביא על עצמו יסורים" (ספר המידות אות עצבות סעיף ל"ג), ו"כל החולאים באים מקלקול השמחה" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כ"ד), שכן "אין דבר שמפסיד החיות כמו הדאגה והעצבות, כידוע לחכמי הרופאים" (ליקוטי מוהר"ן תורה כ"ג סעיף ה').

כל כך מזיקה העצבות לגופו ונפשו של האדם עד שבהיכלות הטומאה ישנם, כמובא בזוהר הקדוש, כמה אלפים ורבבות כוחות רוחניים הממונים על דבר זה בלבד - להפיל עצבות על האדם ולמנעו מן השמחה (זוהר חלק ב' דף רס"ד).

ועל כן כותב רבי נחמן מברסלב: "תכף כשהאדם רוצה להיות איש כשר ולהתחיל להכנס בעבודתו יתברך, אזי תכף הוא עובר עבירה גדולה כשיש לו עצבות חס ושלום" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה מ"ח).

אולם למרות חומרתה של העצבות ונזקיה הרבים, כפי שהבאנו לעיל, מטבעו נמשך אליה האדם מאד, וכמו שכותב רבי נחמן: "כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כ"ד). רוב ימיו של האדם מלאים יסורי נפש וגוף ה"מכריחים" אותו, כביכול, להמשך אל העצבות והיאוש.

על מנת להכיר את טיבה של העצבות לעומק ולשרש אחריה, ראוי לנסות ולהתחקות על שורשיה.
"עצבות באה ע"י כעס", כותב רבי נחמן ב"ספר המידות" (עצבות סעיף ט"ז). שורש מידת הכעס - הגאווה ('אורחות צדיקים' שער הכעס בסופו), שמחמת גאוותו לא מוכן האדם לקבל מציאות שאינה לרוחו, ומשום כך מתעורר בו כעס. וכשם שהגאווה הינה שורש לכל המידות הרעות (שם שער הגאווה בתחילתו), כך תולדתה - העצבות - מסוגלת, כדברי רבי חיים ויטאל, לפגוע ולבטל את כל עניני עבודת ה'.

כשהאדם נופל לעצבות הרי זה משום נטייתו לראות את עצמו במרכז העולם, ומתוך שאיפתו שכל העולם יתנהל כפי הבנתו. כשהמציאות טופחת על פניו ואין הדברים מתרחשים כפי שציפה הרי הוא כועס וידיו רפות.
"אדם עצוב", מסביר רבי נחמן, "הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו מי שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס-ושלום על שאינו עושה לו רצונו" (שיחות הר"ן מ"ב).

אף בעבודת ה' כך. כאשר אדם מצפה לתוצאות מעבודתו, ובהעדרן היא נחלשת, מעיד הוא בזה על חסרון מהותי בהשקפתו. גם לעבוד את ה' בשביל לקבל שכר לעולם הבא, מסביר רבי נחמן, הוא מעין 'מילוי בטן' ורחוק מאד מלשם שמים אמיתי (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ל"ז). המכוון האמיתי בעבודת ה' הוא, כדברי חז"ל: "הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (משניות מסכת אבות פרק א' משנה ג').
אמנם בוודאי שכל אחד יקבל פרס ושכר, אפילו על המעשה הטוב הקטן ביותר, שהרי כבר נאמר "אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה" (מסכת בבא-קמא דף ל"ח), אלא שכאשר הפרס והשכר הללו הם תנאי לעבודתו של האדם הרי היא בכלל 'אהבה התלויה בדבר', ש"כאשר בטל דבר בטלה אהבה" (משניות מסכת אבות פרק ה' משנה ט"ז), ואין מעלתה גדולה כל-כך. שכן דווקא זו היא מעלת האדם האמיתית - הנכונות להמשיך ולעשות רצונו יתברך אפילו בלי לחוש בהתקדמות כל שהיא בלימוד התורה, בתיקון המידות, או בכל דבר אחר שאדם מדמה בנפשו שהוא המדד האמיתי להצלחה רוחנית.

כאשר אדם מצפה לראות תוצאות לעבודתו ואין הוא רואה מאומה, ההגיון אומר שצריך להתייאש. אבל אצל אדם העובד את ה' רק משום שהוא מצווה לעבדו ואחת היא לו אם יחוש בהתקדמות אם לאו לא שייך רפיון ידים או יאוש. קיום מצוות, לימוד, תפילה - את כל זה הוא יכול להמשיך ולעשות גם הלאה אפילו לאחר נפילה וכשלון חלילה, ואפילו שנדמה לו שאין עבודתו מועילה כלל ואינה רצויה בעיני ה'. (ובפרט שכבר גילה רבי נחמן מברסלב שתחושות אלו הינן דמיון בלבד, כדבריו: "ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחים אותו להיכנס כלל לעבודת ה'... ונדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל בעבודתו... הן על כל אלה צריך התחזקות גדולה... כי באמת כל ההתרחקות היא רק כולה התקרבות" {ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה מ"ח}).

אדרבא, מהלך נפשי זה של התחזקות, הוא הלשם שמים האמיתי ביותר והחוסן העצום ביותר בעבודתו יתברך, שהלא עבודה זו איננה תלויה בדבר, ומשום כך דבר אינו מסוגל להפריעה. ואם נדמה לאדם שמדובר כאן בעבודות נשגבות של יחידי סגולה בלבד, הבה ונתבונן בדברי רבי נחמן מברסלב בעניין זה: "וכל זמן שהאדם אינו חזק בדעתו שתמיד ימשוך את עצמו אל השם יתברך בכל מה שיוכל, בין בעליה בין בירידה חס ושלום, אפילו אם תהיה הירידה איך שתהיה... כל זמן שאין לו את ההתחזקות הזו באמת - אי אפשר להתקרב לשם יתברך באמת.
וכל כך הוא צריך להתחזק, עד שהוא צריך להיות מרוצה לעבוד את ה' תמיד כל ימי חייו שלא על מנת לקבל פרס, כי לפעמים נדמה לאדם שרחוק שהוא יזכה לחיי עולם הבא לפי גודל התרחקותו מהשם יתברך, אף על פי כן יהיה מרוצה לעשות מה שיוכל בעבודת ה' בלא עולם הבא, ואפילו אם נראה לו שיהיה לו גיהנום חס-ושלום, יהיה איך שיהיה, הוא מחויב לעשות את שלו תמיד בעבודת ה' כל מה שיוכל לעשות ולחטוף איזה מצוה או תורה ותפילה וכיוצא, וה' הטוב בעיניו יעשה.
וכל אדם, אפילו איש פשוט, אי אפשר שיהיה איש כשר באמת כי אם כשיוכל לעמוד בכל הנ"ל" (שיחות הר"ן מ"ח).

עבודת האדם בעולם הזה, כפי שמסביר הרב החסיד רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א בספרו 'לקט אמרים', היא לזרוע. אם ירד גשם ואיך יתפתחו הזרעים - דבר זה אינו תלוי באדם ולא ידרשו את זה ממנו. אדם צריך רק לעשות ולעשות הרבה טוב בימי חייו ומה שיצמח מזה הוא ענינו של בורא עולם, כפי שגלוי וידוע רק לפניו יתברך.

אכן - קשה וכואב לשאת את הסתירה הקיימת פעמים רבות בין שאיפות האדם לדרגות גבוהות של התעלות לבין מעשיו שאינם עולים יפה. קשה ליהודי לקבל אפשרות של כשלון בעבודת ה', לא כל שכן של חטא חס-ושלום, ועם זאת להמשיך ולעשות את שלו.
כדי לעבוד את ה' באופן כזה, בלי לראות פירות, ומתוך מרירות על הריחוק מה', זקוק האדם למידה רבה של הכנעה. אבל יתכן מאד שהכנעה זו היא היא הרצויה בעיני השם. יתכן מאד שעבודת הלב הפנימית של נכונות לעבוד באפילה חשובה בעיניו יתברך יותר ממה שנדמה לנו כהצלחה: דהיינו הספק בלימוד, הרגשת התעלות בקיום המצוות וכו'.

(ה'גיבור' בסיפור "הבעל תפילה" לא היה רוצה כי אם הכנעה, ו"כשהיו בני מדינה מכניעים עצמם תחתיו - היה מניחם"). הנכונות להיות קטן היא פינוי חלל גדול בלב. שם, רק שם, תוכל אלוקותו לשכון, בבחינת "אשכון את דכא".

כשאדם מסרב להיכנע - הוא מתייסר ("ואם לא היו מכניעים עצמם תחתיו - היה מחריבם"), שכן עיקר יסורי נפשו נובעים מכך שאין המציאות לפי רוחו. אם יוכל האדם למסור רצונו לה' ולומר בלב שלם: "הטוב בעיניו יעשה" יתכן שיזכה להרגיש, כמציץ מן החרכים, שבאמת כל מה שעושה עמו ה' יתברך - הוא הטוב ביותר בעבורו.

ודווקא בזה תלויה בחירתו של האדם, שלא ידע לעולם היכן הוא אוחז (ליקוטי הלכות יורה דעה הלכות שבועות ב' הלכה י"ז), שתהיה עבודתו באפילה, בחוסר ודאות, שהכח המניע אותו לפעול תהיה האמונה בטוב שיצמח מעבודתו, ולא ההיווכחות הממשית בזה, שהרי פשוט הדבר, שאם אדם היה רואה למה הוא זוכה ע"י כל פעולה ופעולה טובה שלו, לא היה כח בעולם שהיה מסוגל למנעו ממנה, ובחירתו היתה מתבטלת.

לאמיתו של דבר, לשום אדם, מלבד צדיקים עליונים יחידי הדורות, אין מושג מאיזה עולם נמשכה נשמתו ומאיזה שורש משורשי הנשמות נגזרה (ויש לעניין זה השפעה גדולה על כל מהלכי חייו כמובא ב'שער הגלגולים' (פרק ד'). אפילו לאיוב, שהיה צדיק ועובד ה' גדול (איוב א' פסוק א' ועיין רש"י ובילקוט שמעוני), פנה ה' בשאלה: "איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה" (איוב ד'). וכוונת הקדוש ברוך הוא הייתה - האם ידוע לו שורשו בנשמת אדם הראשון והאם ידועים לו תיקוני נפשו המשתלשלים מזה (שער הגלגולים פרק א' "והנה בעת...").

מאחר והאדם נמצא כל עת שהותו בעולם הזה בחוסר ודאות, עליו לעשות כמה שיותר מעשים טובים, להשתדל לעמוד במשא נסיונותיו כפי יכולתו ולהתחיל בכל פעם מחדש לעבוד את ה'. וכל זה, מתוך אמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא הוא "א-ל אמונה ואין עוול", ושישנם טעמים וסיבות מדויקים ביותר אף לפרטי חייו הקטנים ביותר.

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה