מאמרך: בית המקדש בעיניים חילוניות

שלום וברכה

על הקשר הזה כתבתי ספר שלם, שיצא לאחרונה לאור, ונקרא "בצלמו".
אני מצטט קטע קטן מהספר:

ט. כבוד הבריות
עולמה של ההלכה נע בין קביעת נורמות לבין ניסוחים קזואיסטיים. ההלכה
אינה פועלת אך ורק בניסוח נורמות, ותעיד על כך הספרות המרובה – למן
התורה העוסקת בניסוחים של מצוות פרטניות )לדוגמה בפרשת משפטים(,
דרך המשנה שמספר הכללים שבה מועט, ועד לספרי ההלכה האחרונים.
בולטת העובדה כי ספרים אלה מנוסחים בדרך כלל בשפה של מקרים ולא
בשפה של כללים.
בד בבד אנו מכירים נורמות לא מעטות המשפיעות על ההלכה, כגון: "וחי
בהם ולא שימות בהם", "עשה דוחה לא תעשה" ועוד. השילוב שבין הנורמות
לבין הניסוח הקזואיסטי הוא אחד ממקורות הסערה הגדולות שבהלכה,
ודיונים רבים בעיקר בספרות השו"ת נעים בין שני הקטבים – בין פיתוח
ההלכה בדרך של היקש לפסיקת הלכה לאור נורמות הלכתיות המנוסחות
בספרי קדמונים.
כזה הוא ערך כבוד הבריות. מחד גיסא, מנוסח כבוד הבריות בניסוח נורמטיבי:
"גדול כבוד הבריות שדוחה ]את[ לא תעשה שבתורה" )ברכות יט ע"ב
ובמקבילות(. מאידך גיסא, קיים היקף רחב של הלכות שמקורן בעיקרון כבוד
הבריות. לדעת מקורות שונים חלק ממצוות התורה נובעות מכבוד הבריות:
"מי האיש הירא ורך הלבב, ויספו השוטרים - למה נאמרו כל הדברים האלו?
שלא יהו ערי ישראל נשמות כדברי רבן יוחנן בן זכיי. בוא וראה כמה חס
המקום על כבוד הבריות: מפני הירא ורך הלבב כשהוא חוזר יאמרו שמא בנה
בית שמא נטע כרם שמא ארס אשה, וכולם היו צריכים להביא עדותם חוץ מן
הירא ורך הלבב שעדיו עמו..." )ספרי דברים כ,ג(* " ... אמר רבן יוחנן בן זכאי
116 בצלמו
בא וראה כמה גדול כבוד הבריות שור שהלך ברגליו חמשה שה שהרכיבו על
כתיפו ארבעה" )בבא קמא עט ע"ב(, ועוד.
כאמור הניסוח הנורמטיבי המדבר על חשיבות כבוד הבריות מופיע כמה
פעמים בש"ס. בחלק מהמקומות )כמו בברכות יט ע"ב( הוא מעומת עם כלל
מנוגד: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". על פי פשוטה של גמרא
מגביל הכלל השני את הראשון, ועל כן דוחה כבוד הבריות איסורי דרבנן
בלבד. כך גם עולה מדברי הרמב"ם: "...מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה
בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית. גדול כבוד הבריות
שדוחה את לא תעשה שבתורה שהוא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין
ושמאל" )הלכות שבת כו, כג(. לצורך דיון זה לא נבחין את ההבחנה הפרטנית
בין המינוח "כבוד הבריות" והמינוח "כבוד הרבים".
ברם, ממקורות אחרים עולה כי חשיבותו של כבוד הבריות גדולה יותר, ועל
כן הוא דוחה גם מצוות מפורשות מהתורה. כך כתוב בתלמוד הירושלמי:
"...גדול כבוד הבריות שדוחה למצוה בלא תעשה שעה אחת, הדא אמרה
ואפילו בטומאה שהיה מדבר תורה" )ירושלמי נזיר ז, א(. לא זו בלבד, אלא
שבפועל קיימות לא מעט הלכות הנדחות ממקומן מפני כבוד הבריות:
ישנן דעות אמוראיות כי כבוד הבריות דוחה מצוות התורה )כאמור לעיל
]בירושלמי נזיר[ וכן בפשט גמרא ברכות יט ע"ב(* מראשונים רבים עולה
כי כל המצוות הנדחות ב"שב ואל תעשה" נדחות מכוח הכלל הגדול של
כבוד הבריות. למעשה עולים הדברים מפשט התלמוד הבבלי במסכת ברכות
כ ע"ב, וכדברי המאירי שם "יש דברים שהתורה הרחיבה לנו את הדרך
לדחות מצוות הכתובות בתורה מפני כבוד הבריות כגון שהעברתם בשב ואל
תעשה...". ישנם תחומים מסוימים בהם התורה ציוותה לדחות אפילו ב"קום
ועשה" מפני כבוד הבריות: נצטווינו לקבור מת מצווה מפני כבוד הבריות
בשל העובדה ש"...כבוד הבריות דמת מצווה חמיר טפי שמוטל בביזיון פן
יסריח או יאכלוהו כלבים" )תוס' ב"מ ל ע"ב(* מי שהוא זקן ואינה לפי כבודו
נפטר מהשבת אבדה ועוד.
גדולתו של ערך כבוד הבריות נובעת מהיות הבריות צלם א-לוהים. המינוח
"בריות" מקורו בפרשת הבריאה, ובעובדה כי שם מכונה האדם בשם "צלם
א-לוהים". היבט מעניין של כבוד הבריות כיסוד הלכתי הנובע מצלם א-לוהים
נמצא בדבריו של בעל ה'ציץ אליעזר'. הוא התלבט בשאלה מה לעשות במצב
א-לוהים ההלכתית של צלם המשמעות 117
בו אדם האוחז ספר תורה נפל, ושניהם מונחים בביזיון, והשאלה היא את מי
להרים קודם, וכך הוא פסק:
...אבל אם שניהם מוטלים בביזיון, אזי ביזיון של אדם עדיף, לכן
יש להצילו קודם מביזיון, ואפילו אינו תלמיד חכם, כמו שמשמע
מפירוש רש"י בפרשת תצא, דזלזולו של מלך הוא שאדם נעשה
בדמות דיוקנו וכו'. אם כן יש לומר דבכהאי גוונא ביזיון דאדם
עדיף מספר תורה לכולי עלמא, כי יש להסיר קודם הביזיון
מהאדם שנברא בצלם א-לוהים... )ה'ציץ אליעזר' יז, לט


כל טוב