שאלה
כבוד הרב שלום!
לאור גירוש גוש קטיף ולאור אירועי עמונה עלו בי תהיות לגביי צדקת דרכינו.
בתורה ישנם שלושה איסורים של "יהרג ובל יעבור" אך אף לא אחד מאיסורים אלו הוא הקרבת חיינו למען ארץ ישראל ת"ו אם כך מדוע אנו עדיין נוטלים על עצמינו אחריות עצומה שכזו והולכים ומתיישבים באזורים המוגדרים כאיזורים מסוכנים לתושבים? אני בהחלט מבין את החשיבות הכרוכה במעשינו אלה ואילולא אנשים נפלאים כגון אלו שמעדיפים לוותר על הרבה בכדי לבנות את ארצינו לא יכולנו להתגאות במה שהשגנו עד כה. אך בכל זאת אנשים אלו נוטלים עם עלצמם סיכון יומיומי במאבק עם אויבינו כל זאת על דעת עצמם ומבלי שום הלכה מנפורשת המורה על יהר ובל יעבור שנוגע לא"י הקדושה.
אשמח לקרוא את דעותיו של הרב בנושא.
חודש טוב ופורים שמח!
תשובה
בס"ד
שלום רב
שאלת שאלה יסודית ומהותית לכל נושאי היהדות , והיא עד כמה האדם מחוייב לתת מעצמו להסתכן עבור קיום המצוות .
נאמר בתורה " ואהבת את ה' אלוהיך בכל נפשיך ובכל מאודך " ועל זה דרשו חכמים "בכל נפשך "אפילו נוטל את נפשיך " ובכל מאודך " זה הממון
נשאלת השאלה - האם זה נאמר רק על מצוות אהבת ה' או גם על שאר המצוות .
ונפסק להלכה שבכל המצוות אין חובת " יהרג ואל יעבור "
מלבד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים .
אולם בשעת הגזרה , דהיינו אם גזרו על היהודים לא לקיים מצווה אחרת ,איזה שהיא מצווה קטנה או גדולה
מחוייב היהודי למסור את נפשו ממש .גם על מצווה שהיא לא משלוש המצוות שנזכרו .
בימינו דנו גדולי הפוסקים בשאלה זו דהיינו אם מצוות ישוב א"י , היא מצווה שצריך להסתכן בעבורה .
וכאן החילוק בין צבא ומדינה לאדם הפרטי , הצבא - והכלל מחוייבים למסור את הנפש ולצאת למלחמה ולהסתכן על שטח אדמה באררץ ישראל וקל וחומר אם הוא סמוך לגבול .
אולם האדם הפרטי שגר במקום מסוכן ,לא מחוייב למסור את נפשו ממש .
אבל הפוסקים נתנו גדר הלכתי לכך .
" כל מה שאדם מסתכן לפרנסתו , כגון נסיעות וזמנים מסוכנים טיפוס על עמודי חשמל , וכדומה צריך לעשות למען מצוות ישוב א"י .
קצרתי בתשובה , אני מקווה שהבנת את ההגיון ההלכתי .
נשארו כמה שאלות פתוחות שיש לדון עליהם באקטואליה .
האם כאשר ממשלת ישראל מחליטה החלטה כנגד קיום מצווה ?
נדמה לי שבזה כבר דנו הרבנים הגדולים ולא על זה אתה שואל ..
בברכה