שאלה
בשיחות הר"ן שיחה ע"ו מובאות בשם רבינו הדרכות בקשר ללימוד תורה. ברצוני לברר:
*האם צריך לוותר לחלוטין על לימוד בפלפול, דקדוק, דיוק? ("ולבלי לדקדק הרבה בלימודו"), או שמא מעט מזה כן ראוי, כמו שנאמר בהמשך "גם צריכין ללמוד איזה שיעור ביום עיון"?
*האם צריך לוותר על סדר חזרה ושינון בגמרא? ("גם לא היה מצווה לחזר תיכף על לימודו")
בקיצור: מהי הדרך הנכונה לעלות מעלה מעלה בתורה ע"פ, רבינו?
תשובה
באופן לימוד תורתו ודבריו אמר רבי נחמן "שטוב לקבוע לעצמו שני שיעורים ללמוד ספריו הקדושים. שיעור אחד פשוט - ללמוד במהירות הרבה מאד כדי שיהיה שגור בעל פה, ושיעור אחד ללמוד בעיון גדול, כי יש עמקות גדול ונפלא בספריו. ועיין במקום אחר מזה מענין עצם העמקות הגדול שיש בתורתו הקדושה והנוראה מאד, עד אין סוף ואין תכלית" (חיי מוהר"ן שמ"ו).
למעשה, זוהי הדרך ללמוד את כל חלקי התורה, חלק מן הלימוד - בבקיאות, לספוג את רוח וקדושת הדברים ולקבל מידע ומושגים , שזה כמו לימוד לרוחב. וחלק מן הלימוד - בעיון, לדקדק ולהבין היטב כל דבר לאשורו ולעומקו, וכך להפנימו ולהכילו כראוי, שזהו כמו לימוד לעומק.
מדברי חז"ל משתמע, שחלק הבקיאות צריך להיות קודם ורב יותר מחלק העיון, שהרי הבקיאות היא התשתית שעליה בונים אחר כך את בניני החכמה.
"אמר רבא: לעולם ליגריס איניש ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר "גרסה נפשי לתאבה", גרסה כתיב ולא כתיב טחנה" (מסכת עבודה זרה דף י´) ופירוש הדברים: אמר רבא: לעולם ילמד האדם קודם כל בדרך בקיאות (הנקראת בלשונם "גריסה") ואף על פי שישכח ואף על פי שלא יבין (היטב) מה שאמר, כמו שכתוב בפסוק בתהילים אודות לימוד התורה "גרסה נפשי לתאבה" שפירש רש"י: מרוב תאוותי לתורה הייתי שובר לפי היכולת (שזה לשון גריסה), אף על פי שאיני טוחנה הדק ליכנס לעומקה".
"גריסה" - זוהי דרך הבקיאות, ו"טחינה" - דרך העיון (טוחנה הדק ליכנס לעומקה).
"גריסה" כלשון רש"י פירושו "שלא היה טוחן הדק אלא כריחיים של גרוסות המחלקין חיטה לשניים או לארבע" ואילו "טחינה" פירושו - לפירורים דקים, לקמח ממש.
וכן מצאנו בדברי חז"ל ביאור לפסוק "הסכת ושמע ישראל" שביארוהו: הסכת - הס (שתוק, הקשב וקבל מידע, שזוהי דרך הבקיאות) ואחר כך כתת (טחן, כלומר למד בעיון), כדרבא (כמו שאמר רבא) לעולם ילמד אדם תורה (בקיאות) ואחר כך יהגה (עיון) (ברכות ס"ג), וכן אמרו במקום אחר (מסכת שבת ס"ג) "ליגמר איניש והדר ליסבר" (ילמד אדם בבקיאות ורק אחר כך יעסוק בסברא ופלפול, היינו דרך העיון).
על תועלת לימוד הבקיאות בכל חלקי התורה הרחיב רבי נחמן את הדיבור ואמר (שיחות הר"ן ע"ו) "מעלת ריבוי הלימוד עולה על הכל, וכמו שאמרו חז"ל - "לגמור והדר ליסבור, ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר "גרסה נפשי לתאבה" כי על ידי ריבוי הלימוד, שילמוד במהירות ויזכה ללמוד הרבה, על ידי זה יזכה לעבור כמה פעמים אלו הספרים שלומד, לגמרם ולחזור להתחיל ולגמרם פעם אחר פעם, ועל ידי זה ממילא יבין בפעם השני והשלישי כל מה שלא היה מבין בתחילה.
לימוד הבקיאות הוא מהיר, מה שחשוב בו הוא הריבוי. אך למרות זאת - גם הבקיאות צריכה להיעשות מתוך הבנה בסיסית, כפי יכולתו של הלומד, שהרי כבר למדנו ש"גריסה", היינו לימוד הבקיאות, יהיה על כל פנים כ"מחלקין חיטה לשניים או לארבע" כלשון רש"י, דהיינו עם מאמץ קל לפחות להבין את האמור.
גם מדברי רבינו משמע כך, שאמר (שיחות הר"ן ע"ו) "שטוב ללמוד במהירות ולבל לדקדק הרבה בלימודו", הרבה - לא לדקדק (טחינה לפירורים), אבל קצת - לדקדק (גריסה לשנים או ארבע חלקים), וכן כתב בהמשך דבריו בענין הבקיאות: "רק יראה להבין הדבר בפשטות במקומו" כלומר שגם בבקיאות צריך להבין, רק "אם לפעמים אינו יכול להבין דבר אחד אל יעמוד הרבה שם ויניח אותו הענין וילמד יותר להלן, ועל פי הרוב ידע אחר כך ממילא מה שלא היה מבין בתחילה". באופן לימוד תורתו ודבריו אמר "שטוב לקבוע לעצמו שני שיעורים ללמוד ספריו הקדושים. שיעור אחד פשוט - ללמוד במהירות הרבה מאד כדי שיהיה שגור בעל פה, ושיעור אחד ללמוד בעיון גדול, כי יש עמקות גדול ונפלא בספריו. ועיין במקום אחר מזה מענין עצם העמקות הגדול שיש בתורתו הקדושה והנוראה מאד, עד אין סוף ואין תכלית" (חיי מוהר"ן שמ"ו).
מעלת ריבוי הלימוד - עצומה, אך העיקר והמכוון, בכל חלקי התורה ובתורת רבינו בפרט - הוא דווקא הלימוד בעיון, לדקדק ולהבין הדברים לעומקם ולאשורם, וכלשון רבי אברהם בן רבי נחמן "בפקודת רבינו ז"ל אשר פקד וציוה על כל אחד לחדש (לעיין) בתורה עד מקום שיד שיכלו מגעת" (כוכבי אור, פרק "חכמה ותבונה" בהקדמה), והמקור לדבר מופיע בליקוטי מוהר"ן (תורה ס"ב) "מה שהגביל השם יתברך לשכל אנושי שיוכל להבין, הוא מצוה גדולה לחדד השכל, להבין הדבר על בוריו" (זוהי ה"מצוה גדולה" היחידה שכתובה בליקוטי מוהר"ן! חוץ מ"מצוה גדולה להיות בשמחה" הידועה ו"מצוה גדולה להרבות בסעודת שבת").
במעלת סוג הלימוד בעיון כתב רבינו (ליקוטי מוהר"ן ק"א): (מה שאמרו חז"ל) "כל המקבל עליו עול תורה - מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (כוונתם דווקא) היינו מי שלומד בעיון, שמעיין ומבין חכמות התורה".
במעלת לימוד ספרי רבינו בעיון דווקא (מלבד הוראתו המפורשת של רבינו שהבאנו לעיל) כתב רבי נתן בליקוטי הלכות (חושן משפט, הלכות שלוחין ה´ סעיף י"ב) "כי באמת צריכין לחפש את הצדיק האמת תמיד, אפילו המקורבין אליו, שיזכו להתקרב אליו ביגיעות יותר ויותר כדי לקבל ממנו יותר ויותר עצות, כי הצדיק מסתתר בכל פעם מהעולם מחמת קילקולם ונתרחק מהם הרבה עד שקשה להם לקבל ולינק מאורו הגדול כי אם על ידי יגיעות וחיפוש הרבה. וזה גם בחייו, מכל שכן אחר הסתלקות לעילא לעילא, צריכין לחפשו ולבקשו יותר ויותר, לסלסל ולחפש בתורתו הקדושה, ולילך באורחותיו הקדושים, ולבקש ולהתחנן הרבה לפני השם יתברך עד שיוריד דמעות הרבה, עד שישפוך ליבו כמים לפני ה´, עד שיזכה למצוא ולהשיג פנימיות כוונת תורתו הקדושה, שזהו בחינת הצדיק בעצמו, כי עיקר הצדיק הוא תורתו הקדושה ששם גנוז רוח הקודש שלו".
פנימיות כוונת תורתו - זהו הצדיק בעצמו!
"והמעיין באמת", כותב רבי נתן בהקדמת ליקוטי מוהר"ן, "מי שיש לו מוח בקודקדו, יבין מאליו עמקות הדברים, שהם רחבים ועמוקים מיני ים, גבוה משמים ועמוק מתהום. ומי שרוצה לטעום צוף דבש אימרי נועם האלו, צריך להעמיק בעין האמת בעיון גדול הדק היטב, להבין הדבר על מתכונתו, עד מקום שיד שיכלו מגעת".
"וכל מה שמקבל מרבו, צריך לידע שעדין אינו יודע כלל, כי "כפליים לתושיה", כי מאד עמקו מחשבותיו כי דבריו (של רבי נחמן) הם כמעיין הנובע, והם בחינת "מים עמוקים עצה בלב איש", וצריכין בכל פעם לעיין היטב בדבריו הקדושים ולחתור ולשאוב מהם עצות נפלאות, באופן שיוכל להציל את עצמו משטף מים רבים של זה העולם, וכל מה שידע ויוציא מדבריו צריך לידע ולהבין ולהאמין שעדיין אינו יודע כלל עד היכן מגיעים עמקות דבריו, העמוקים מיני ים" (ליקוטי הלכות יורה דעה הלכות גילוח ב´ סעיף כ"א).
עוד ממעלת העיון בתורתו כתב (ליקוטי מוהר"ן תנינא ק"ה): "שמעתי מאחד, שהזהיר אותו לעיין בתורתו, ויראה לחדש בתורתו איזה דבר (כאשר הזהיר על זה לכמה וכמה מאנשיו) ואמר לו: אם תיזכה לכוון אל תוכן כוונתי בתורתי - מה טוב, ואפילו אם לא תוכל לכוון כוונתי - אף על פי כן טוב מאד כשזוכין לחדש איזה דבר בתורה, כי הוא תיקון גדול להירהורים (רעים, שהאדם ניכשל בהם ופוגמים מאד בנשמתו) כי כל ההרהורים באים על ידי כח המדמה, ועל ידי שמחדשין איזה דבר בתורה, שזהו בחינת "מדמה מילתא למילתא" (מדמה דבר לדבר), על ידי זה מתקנין פגם ההירהורים שבאין על ידי המדמה..."
למרות כל האמור לעיל, למרות כל תיקוני הנפש העצומים וההתקרבות האמיתית לקדושה הנעשית על ידי העיון בתורתו, רבים הם הפוסחים על שני הסעיפים ואינם עוסקים בלימוד זה, וכך כתב אודות תופעה כאובה זו רבי נחמן מטשערין (עיין מפתח האישים בסוף הספר) ("פרפראות לחכמה" בהקדמה): אך מעומק המושג (השגות אלוקות הגנוזות בדברי רבינו ותורתו) ומקוצר המשיג (קטנות דעת הלומדים, המתקשים להשיג ולהבין הדברים לאשורם) ומרוב טרדות הלבבות, על כן שמעתי דיבת רבים האומרים, שזו היא אצלם המניעה הגדולה מכולם ללמוד ולהגות בדבריו ז"ל, מחמת עומק המושג. כי נדמה להם, שקשה לעמוד אפילו על פשוטן של דברים .(בהבנת ליקוטי מוהר"ן) והרבה טענות היה לי עימהם בזה עד שהודו לדברי, כי סברא הזאת (שהדברים עמוקים ומורכבים מידי בעבורינו) הוא רק מפיתוי היצר, כי כבר אמרו רבותינו ז"ל: "יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין".
מי שמתייגע - בוודאי ימצא. ואם לא מצא - מסתמא לא התייגע.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם