שאלה
שלום לכבוד הרב,
אמנם פורים כבר עבר אולם יש לי שאלה שקשורה בו. ידוע שבשנה מעוברת אנו חוגגים את פורים באדר ב'. אולם לפי ההיגיון ופשט הכתוב יש לחגוג אותו באדר א' דווקא. וזאת משתי סיבות:
א. במגילה כתוב במפורש "בחודש שנים עשר הוא חודש אדר" וכן כתוב "לקיים את ימי הפורים ...בזמניהם". משמע שזמנו של פורים הוא בחודש השנים עשר, ולא בשלושה עשר כפי שיוצא באדר ב'.
ב. הגיוני מאד שהוא יחגג דווקא בחודש אדר א', כיוון שעד המאה הרביעית למניינם, מקובל היה קידוש החודש על פי הראייה ולא על פי החישוב. לפיכך, עד שהחליטו לעבר בפועל את השנה, לא היה ידוע בוודאות שהולכים לעבר. זה היה נתון להחלטת בית דין באותו מעמד. כיצד אם כן ידעו שיהיה בכלל אדר ב, כדי לדחות אליו את חג הפורים? ואם יחליטו בית דין לא לעבר את השנה, האם לא היה חג הפורים מתקיים באותה שנה?
על כרחך הגיוני מאד שהם חגגו אותו בחודש אדר, ואם נוצר צורך לעבר את השנה ולהוסיף חודש, הם לא הפסידו את פורים.
לתשובתכם אודה
שמוליק
נ"ב לאחרונה שלחתי מספר שאלות בנושאים שונים ועד כה לא קיבלתי עליהן תשובה. ייתכן שלא קיבלתם את השאלה, למרות שהאתר אישר את קבלתה. לכתוב שאלה נוספת, זמן מה אחרי השאלה המקורית יכול לפגוע "בעוצמת" השאלה, ולא תמיד אני זוכר את כל צדדי השאלה. אני מציע לכם להוסיף פונקציה ב"שאל את הרב" של "שמור שאלה", כך שאם לא קיבלתם אותה, אפשר יהיה לשלוח אותה בשנית בניסוחה המקורי.
תשובה
שאלתך מעניינת וחשובה, ואנסה לעלות כפי הבנתי.
א. אמת. זמנו של פורים הוא החודש השנים-עשר. זהו החודש האחרון בשנה, ודווקא בחודש האחרון צריך לציין את פורים. על כן, כאשר מעברים את השנה, החודש האחרון הוא דווקא אדר ב, שהוא השלושה-עשר. כלומר, קביעת הפורים לחודש השנים-עשר איננה בשל החשיבות של חודש שנים-עשר דווקא, אלא בשל חשיבותו של חודש האחרון.
בעניין זה ראוי להוסיף את הזיקה שבין פורים לפסח, המתבטאת בארבעת הפרשיות הנאמרות מראש-חודש אדר עד לפסח.
ב.בהקשר זה אבקש לציין שתי משניות. האחת ממסכת עדויות בה נאמר: 'הם העידו שמעברין את השנה בכל אדר, שהיו אומרים עד הפורים'. (ז, ז) כלומר, לפנינו מחלוקת תנאים בשאלה זו בדיוק לפי ה'שהיו אומרים' אין לעבר את השנה לאר הפורים כדי למנוע בעייה של כפל 'פורימים'. ככל הנראה ההלכה התקבלה שלא כך, וכך מצויין במשנה במגילה (א, ד) 'קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה, קוראין אותה באדר השני'. ממנה באמת מהתמע כי הייתה סיטואציה של שני פורימים באותה שנה.
כך משתמע מסוגיית הגמרא שם, וכך אף פסק הרמב"ם.
על כן נראה כי באמת בתקופת העיבור על פי ראייה אכן נהגו לעיתים שני פורימים, אך לאחר שהוקבע העיבור על פי החשבון, בחרו החכמים לקבוע את פורים לאדר השני דווקא, כיוון שהוא עיקר הפורים (סעיף א), וכך אף נימק הרמב"ם את דינה של המשנה שיש לחזור ולקרא באדר השני - 'חוזרין וקוראין אותה בזמנה', משמע שזמנה הוא באמת באדר ב.
זה מה שהצלחתי להבין.
עקיבא
(המשיב אינו רב)