למה הרב שרלו חושב שצריך לתת כסף לישיבות

שלום וברכה
טבעו של עולם הוא שהמחנכים שובתים על נושאים הקשורים גם ברמת החינוך, על אף שזה צריך להיות אינטרס של הציבור כולו; הרופאים על מצבה של מערכת הבריאות, על אף שזה להיות האינטרס של הציבור כולו; העובדים הסוציאליים על בעיית התקנים, על אף שזה צריך להיות האינטרס של הציבור כולו, ועוד ועוד. חלק מזה כמובן נוגע מהעובדה שהם נוגעים בדבר, כי הם ייהנו מפירות השינוי. אולם נראה לי שהתייחסות כזו היא צינית ואכזרית. המחאות והשביתות נעשות לא רק למען אינטרסים אישיים. לכל אחד יש אינטרסים אישיים, והוא לא נקי מהם. אולם רובנו אינם פועלים רק מאינטרסים אישיים. המחנכים גם מוטרדים באמת ממערכת החינוך, הרופאים והאחיות ממערכת הבריאות, והעובדים הסוציאליים ממערכת הרווחה. אל תביט במבט כה רע על אותם אנשים.

והדבר נכון גם לגבינו, ראשי הישיבות. סביר להניח כי כמו לכל גוף גם לנו יש אינטרס אישי. אולם גם לאחר שתקזז את האינטרס האישי תגלה שננקטה מדיניות לא הוגנת, לא דמוקרטית, ולא חכמה. לא הוגנת כי קיצוצים צריכים לחול על כולם ברמה מסוימת של התאמה, ועל עולם הישיבות הושת קיצוץ איום, בסדר גודל שהוא רחוק רחוק מלהיות הוגן; לא דמוקרטי, בשל העובדה שהמיסים שהעולם הדתי משלם גבוהים לא פחות מאשר הציבור הכללי במדינת ישראל, והרעיון של תשלום מיסים הוא שאנחנו נהפכים להיות חברה סולידרית, בה הכספים שאני משלם מקדמים שאתה מעוניין בהם, ולהפך. וכאן גובים ממני מיסים גבוהים כמו מאדם שתרבותו אחרת ולא תורנית, ואילו מהציבור שאני חלק ממנו נגזלת הסולידריות הזו. אולם עיקר העיקרים היא חוסר החכמה שבמדיניות הזו.
שכן שבח הוא למדינת ישראל שהיא חברה לומדת, שיש בתוכה עולם תורה מופלא, שהיא מחיה גם את התרבות התורנית ואת המסורת, ושרבים רבים בה ממשיכים את מסירת התורה שניתנה למשה מסיני והשתלשלה עד הדור שלנו. בד בבד עם החשיבות הגדולה של החיים הכלכליים והטכנולוגיים, כמו גם עם החשיבות של המערכת החברתית התומכת והמוסר הציבורי, ישנה חשיבות עליונה לעולם הרוח, לייחודיות של האומה הזו, להמשך התורה בישראל, ולכל הדברים הטובים והמופלאים שנוצרים מעולם הישיבות. מדינת ישראל, במדיניות הלא-הוגנת של גדיעת השורש הכלכלי של הישיבות – מחסלת חלק מהקשר שבינה ובין עולם לומדי התורה. החוכמה שבתהליך זה קטנה מאוד.
זה היה יכול להיות אחרת לו זה היה נוצר בדרך של דיאלוג. זה גם היה מביא את עולם הישיבות לשינויים מתבקשים – בהתנהלות הכלכלית, בשקיפות, בתביעות מהבחורים הלומדים שם, ובעוד עניינים רבים שצריכים להשתנות, לטובת עולם התורה, ולטובת מדינת ישראל. אלא שהדבר נעשה בשפה אחרת לחלוטין – של עוינות, של שנאה, של התרסה ושל מכה קשה מאוד. תהליכים כאלה לא מביאים שום דבר טוב בכנפיהם.
אפשר לעצור את ההתנהלות הזו. לאחר שכבר הופגן כוחה של המדינה ושל האוצר – ניתן עתה לדבר בשפה אחרת. גם בסוג שיח אחר, וגם במשמעויות כלכליות אחרות. אפשר שאנחנו בעולם הישיבות והעולם של שר האוצר יתקרבו האחד לשני. גם אם לא מתוך הסכמה – מתוך התנהלות ראויה יותר מבחינת ההגינות, הדמוקרטיה והחכמה. זה מחייב גם את עולם הישיבות להסכים לשפה אחרת, אך בראש ובראשונה את בעל הכוח שהשלטון מעניק לו.


כל טוב