שאלה
בס"ד
שלום לרב נבון.
הקדמה:
אני לומד בישיבת הסדר, יוצא שירות קרבי.
מחוויותי וכן מהשוואה עם חברים ביחידות אחרות - בצבא, לרוב, שונאים ביינישים.
הדבר מתגלה בעיקר בפלוגות הוותיקות, כשמתקרב זמן השחרור של הביינישים, כששאר הפלוגה יודעת שהיא נשארת לטחון שמירות בגזרה מאד קשה, או עומדת בפתחו של אימון מפרך של מספר חודשים וכו'.
חיילים חילוניים לא יכולים לסבול את העובדה שחיילים, שלפעמים אפילו התגייסו כמה מחזורי גיוס אחריהם - משתחררים לפניהם.
אצלנו בפלוגה, בעיקר לקראת הסוף, היתה ממש איבה בין המחלקה שלנו לשאר המחלקות בפלוגה. למרות שלא עשינו שום דבר רע, תמיד עזרנו וכד' - השירות המקוצר שלנו גבר על הכל וגרם לשנאה מצד החילוניים.
בפלוגות הוותיקות, לא משקיעים בציוד של הביינישים. הוותיקים שמשתחררים לא 'מעניקים' להם שום ציוד ("ממילא הביינישים משתחררים עוד שנייה, אז למה שניתן להם ציוד טוב? עדיף לתת לאלו שיש עוד שנה וחצי שירות לפניהם.."). הדבר יוצר מצב שמחלקת בייניש לא נהפכת לחלק אינטרגרלי מהפלוגה, אלא כמשהו זמני וחולף בפלוגה.
כמו כן, השחרור הקרב ובא משמש פעמים רבות כתירוץ לטחינה רבתי של הביינישים ע"י הרס"פ/סרס"פ.
המצב הנ"ל תסכל אותנו מאד בתור ביינישים, כי רצינו כן להתחבר לשאר המחלקות וכן להיות חלק מהפלוגה. תמיד השתדלנו להדחיק את העובדה שמשתחררים עוד מעט. שום דבר לא עזר. השנאה והיחס השונה מצד הפלוגה לא נעלמה.
ולעצם השאלה:
מדוע החליטו ראשי הישיבות שהיחס האופטימלי ביותר בין המשימה הגדולה של לימוד התורה לבין השירות הצבאי ולשותפות במלחמת מצווה - הוא שנה וארבעה חודשים שירות צבאי בלבד?
מה הבעיה שבחורים ילמדו תורה לפני הצבא שנה וחצי/שנתיים/יותר, ישרתו 3 שנים, ויחזרו לישיבה להמשך לימוד (או חלוקה של השירות, כפי שנהוג בישיבות השילוב)?
בימים עברו, שירות של 3 שנים (לא במח' בייניש) הביא לרוב לתופעה של דתל"שיות. מעטים הדתיים לאומיים שלא התדרדרו מאד רוחנית לאחר 3 שנות שירות במחלקות רגילות.
אבל כיום, כשיש אפשרות ש3 שנים בחור ישרת במחלקה של ביינישים - למה שתהיה בעיה?
האם התנגדות ראשי הישיבות נובעת מכך שבחורים שירצו ללמוד תורה מספר שנים לאחר שירות של 3 שנים, יצטרכו להתחיל את לימודיהם האקדמיים מאוחר מדי? האם זה נובע מהרצון למנוע הפסק גדול כ"כ בלימוד התורה(בחינת "קרעים קרעים"
תשובה
שלום וטוב.
הדילמות שאתה מעלה מעידות על רגישות רוחנית וחברתית, ועל כך יישר כוחך.
דומני שהתשובה לשאלתך גלומה במחלוקת יסודית לגבי מטרת עצם מסלול ההסדר. מטרת ההסדר אינה לשמור שהבחורים לא יהפכו לחילוניים ולא יתקלקלו. המטרה היא לגדל בני תורה, שעם זאת גם מעורים בחברה הישראלית וממלאים את חובתם לעמם. ישיבות ההסדר אכן הצליחו ליצור שני דורות של תלמידי חכמים וכן בעלי בתים אוהבי תורה, המחוברים גם לתורה וגם לעם ישראל, ומשפיעים מאוד על החברה הישראלית. קשה מאוד להשיג את החיבור לתורה ברמה הנדרשת - כדי לתדלק אדם למשך כל שארית חייו - בפחות משלוש-ארבע שנים של לימוד. כל בוגר ישיבה יודע שהשנה הראשונה היא שנת "ניסוי וטעייה", והשנה האחרונה היא שנת "חצי רגל בחוץ". השנים הפוריות ביותר הן דווקא השנים שבינתיים.
אין ספק שיש מחיר לוויתור על שירות צבאי מלא. אני בתור חייל הסדר לא חוויתי טינה ברמות שאתה מתאר, אבל אין ספק שבעולם אידיאלי היינו מעדיפים לשרת כמו כולם. יש מחיר גם לוויתור על שנה וחצי של לימוד תורה, בתקופה היחידה בחיים שבה אדם יכול ללמוד בראש שקט, לפני שנופלות עליו הטרדות (המבורכות) של פרנסה, משפחה וכו'. כיוון שהעולם שלנו אינו אידיאלי, אנחנו חייבים לעשות פשרות. המסלול של ההסדר הוא פשרה מבורכת מן הסוג הזה, אשר אוחזת בזה וגם בזה. התבוננות בבוגרי ישיבות ההסדר מראה שהפשרה הזו היא הצלחה אדירה.