למה אני לא תינוק שנשבה?

שלום לך,
על שאלה כזו אפשר לכתוב גליונות שלמים. עיקר התשובה יכולה להיות גם מאד קצרה לאדם פיקח, אך לא די בפיקחות שכלית.. ההבנה תלויה גם באובנתא דליבא, בהבנת הלב.


זכור לי שפעם סיפר לי חבר על שיחה מעניינת שהייתה לו.
במהלך השיחה זרק לו זולתו- "תראה, אתה דתי אז אתה צריך להקפיד על המצוות. אני.. מסורתי...”.
"התבלבלת", הוא ענה לו, “[אני מסורתי], אתה- דתי...”.

זה אולי נראה משחק מילים יפה, אך יש בו עומק תפיסתי מאד גדול.
התפיסה הרגילה על קיום התורה והמצוות מתייחסת אליהם כאל אוסף חוקים שצריך לקיים, יש שכר ויש עונש, גן עדן וגיהנום וכו'. אקט דתי שכל אחד צריך לבצע על מנת לרצות את בורא העולם.
ממילא יוצא מזה שהגדל בסביבה פחות דתית לא צריך להקפיד כל כך, ואפילו יכול לוותר פה ושם. מבחינה חוקית, על הנייר- כאילו שאיני מחויב ובטח שלא בעונש. הדתי, שגדל בסביבה דתית, לאבא ואמא דתיים, בין חברים דתיים וכו'- הוא צריך לקיים את התורה קלה כבחמורה. וכפי שאמרת אתה, אף בהלכה לכאורה הדברים כך- מי שגדל בסביבה תורנית מחויב לקיימה, ומי של”ע גדל בסביבה שאינה שומרת תורה ומצוות הוא כאנוס.

אך בא נחשוב לרגע על הדברים...

אם יש אדם סכל שמבחינתו הכל טוב ויפה, אין לו קושיות והוא לא צריך לתירוצים. כמו שאומרים- אין שכל אין דאגות. הוא מאושר... מבסוט מהחיים.
אך פיקח המתבונן בסכל זה, אפילו יהיו חייו אומללים ומלאי טרדות- ימאס בחלקו של הסכל, בעושרו ובאושרו. הוא יודע להבחין בין מטבע נוצץ ומבריק אך מזוייף לבין מטבע שעל פניו אולי הוא קצת שחוק מרוב שימוש אבל הוא אמיתי! הוא יודע להבין שחייו של הסכל כה יפים בעיניו כי מעודו לא טעם טעם טוב בחייו, הוא כלל אינו יודע מהו טוב.
כעיוור או חירש מלידה, אולי הם יכולים להסתדר בחיים, ואפילו יהיו כאלה שיצליחו לעשות כמעט כל פעולה כמו אדם בריא ושלם- אך למען האמת הם אינם מבינים מהו טעמם של חיים אמיתיים. הם לא יודעים מה הם מפסידים בכך שאינם יכולים לראות הכל באורה הזורח של השמש, לשמוע את קול הציפורים, לגמוע בעיניהם נופים מרהיבים... מלבד הקשיים הטכניים שצריכים הם להתמודד איתם בחיי היום-יום.
גם אם הם עצמם לא ידעו כי צריכים הם לרחמים, אנחנו נודה לקב"ה על שברא אותנו בריאים ושלמים, על שאין בנו מום חלילה, על שבעזרתו אנו יכולים להתחבר אל העולם, לחוש אותו בכל חושינו ולפעול בכל הכוחות שלנו.

אז מה הקשר?

כשם שיש "חיי איכות" לגוף, כך גם ישנם חיים איכותיים לנשמה. (ר' מהר"ל תפארת ישראל סוף פרק ג).
להבדיל מבחינה מסויימת- אינני מקנא בכלב על שהוא כזה ואני לא. אף פעם לא עלתה בי מחשבה כזו במידה ואני בריא בנפשי.
אבל למה לא בעצם? הרי סך הכל החיים שלו לא כאלה גרועים- הוא לא צריך לדאוג לפרנסה, ואפילו על האוכל שלו הוא לא צריך לעמול כל כך קשה, הוא חי כמו שחיה חיה וטוב לו עם זה, הוא לא מפסיד מכך... אז מדוע אני לא מקנא בו?
אלא שאני מבין שהחיים שלו מתאימים למדרגת חי, ואני- בתור אדם, נאור ובעל שכל- חי חיים הרבה יותר גדולים ועשירים מאשר הכלב. אין לי שום סיבה לקנא בו...

אנחנו צריכים להיות בבחינת "מודה על האמת ודובר אמת בלבבו".
להכיר באמת הגדולה, להודות בה ולהודות עליה- שיש בנו, בעם ישראל, נשמה גדולה ואדירה הרוצה לחיות, לחיות חיים אמיתיים! לחיות חיים גדולים...
כשאנו מודים על אמת זו, צריכים אנו לראות כיצד חיים את אותה אמת בפועל, דוברים אמת בלבבנו. כיצד אנחנו מתקשרים אל החיים האדירים הללו.

נתבונן בפסק ה'חזון איש' שהבאת.
מה אומר המושג תינוק שנשבה? מדובר על ילד פעוט שנקלע למציאות זרה לו, אינו מכיר את אביו ואת אמו, וכל כולו גדל ללא זהות עצמית. גם אם כביכול יהיו לו כל ההנאות וההטבות שבעולם- הוא יהיה אומלל (ולפעמים אף לא ידע זאת כלל). יש איזו נטיה לאדם לחפש את הזהות שלו, להבין מי הוא ומיהי הנפש שלו, לכן לא פעם ולא פעמיים אנשים שאומצו על ידי משפחות ובגיל מאוחר התגלה להם כי האנשים הנפלאים שעד כה גידלו אותם והתמסרו להם- אינם הוריהם האמיתיים, מיד יצאו לחפש אחריהם.
אדם הגדל בסביבה שאיננה טבעית לו- גם לא חי את חייו באמת, הוא לא חי את העצמיות שלו...

אם היו נותנים לאדם לבחור בין לחיות חיי עונג ודשנות, אך לגדול במקום זר, שאיננו ביתו- רוב האנשים היו בוחרים בחיים מאושרים וטובים עם ההורים בביתם האמיתי- גם אם יהיו מתוך עוני ודוחק, כי רק שם יוכלו באמת לחיות חיים טובים ומאושרים בשלמות.

אם היו מציעים לאדם לחיות כל הזמן בשקר, בעולם דמיוני שכל כולו רק כיף והנאה- אם הוא אדם בריא, הוא היה בוחר בחיים אמיתיים ורוצה לחיות אותם באמת.
האושר הדמיוני הוא חיצוני, הוא לא אמיתי. הוא כל כולו מסולף ומגיע מסבל אחד גדול.


את העניין הזה ניתן לראות בחטא אדם הראשון.
הקב"ה מצווה את האדם- “מכל עץ הגן אכול תאכל"- ישנו ציווי על אכילה. מצוות עשה. חיים.
אחר כך אפשר לתת מגבלות- “ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". ההגבלות באות כדי לשמור על החיים בכל מילואם ותוקפם. שנחיה חיי אמת ובצורה נכונה.
אך הנחש תופס את הדברים בצורה מעוותת, כשבא לשכנע את האשה לאכול מעץ הדעת אומר לה- “אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן". מספיק שיש דבר אחד אסור והכל נראה ככבול באזיקים, כל החיים נתונים מאחורי סורג ובריח.

רק מתוך ההבנה שיש חיים ישנה משמעות גם לאיסורים. אך לאידך גיסא- לולא האיסורים לא היו יכולים החיים להתקיים בצורה בריאה וטובה, שמחה ומאושרת באמת.
עול תורה ומצוות. באמת מעמסה גדולה. אך אין זה עול מלשון סבל.. אולי המשא גדול וכבד, אך אין זה סבל.
אפשר לומר- מלשון עילוי והעלאה.

לכן צריכים אנו להבחין קודם כל בחיים, אלה השמחים ומשמחים, מאושרים באמת. אחר שנכיר בחיים אלה, נוכל גם לראות כיצד [אנחנו] חיים אותם.


'[אני מסורתי], [לא דתי]...'
דת פירושה חוק. אוסף חוקים, היכולים להיות גם כפויים עלי מבחוץ, כשליט עריץ הרודה בעמו.
אך תורת ד' אינה כך, אלא נשמת ישראל היא נשמת התורה. בלשון ה'תנא דבי אליהו'- ”ישראל ואורייתא חד הם”.
ביטויים כמו- 'חלק אלוק ממעל', 'לכל אחד מישראל יש אות בתורה'- נשמעים מוכרים?
זה בדיוק העניין- הנשמה הגדולה שלנו היא עליונה וגדולה, והשמחה האמיתית שלנו היא בקיום התורה והמצוות.
אני לא עושה מעשה הכפוי עלי מן החוץ, אלא "ויצונו ד' לעשות את כל החקים האלה... לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה". "תורת ד' תמימה משיבת נפש”.

כשאנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות- התורה מגדלת ומצמיחה אותנו, מפתחת את הכשרונות והיכולות שלנו בכל רבדי החיים, כי ברגע שהנשמה גדולה- כל כוחות החיים מתעלים יחד איתה.
אז יהיה לפנינו אדם שמח ומאושר, מלא בכוחות רעננים חדורים בעז החיים.


יש שואלים על דרך הצחות האם כשנכנס תקליטור תורני לחדר צריך לעמוד...?
גם אדם שלמד הרבה יהדות, אך לא עשה זאת בדרך הנכונה- יהיו לו אולי ידיעות רבות, אך הוא לא באמת ספוג בתורה. הוא לא למד תורה והתורה לא גידלה אותו. כדי שיהיה מושפע מהתורה באמת הוא צריך ללמוד אותה מתוך הגישה הנכונה ורק אז יראה את הגלום בה. רק אז יוכל לחוש בנשמה המפכה בדברים.
לכן מי שלמד באוניברסיטה או יכול לחפש את צרכיו בגוגל- אולי ידע מסקנה מסויימת, אך לא יחיה אותה. אין לו מסורת של הדברים והם אינם מגיעים מתוכו... ממילא הוא לא באמת נפגש עם התורה עצמה, הוא לא יודע ומבין מהם המצוות.

על כך היה שגור תמיד על לשונו של הרב צבי יהודה- 'אמונה- זה חיים'.
לא רק שכל ולא רק רגש, אלא חיים, חיי נשמה, חיים גדולים מאירים ומשמחים.

כשאתה גדל בסביבה תורנית אתה לא מתחנך רק בצד המעשי שלך, אלא שיש לך יותר יכולת להיפגש עם העולם הפנימי הקיים בך ובתורה. עם הנשמה שבדברים.


אז למה לא בא לי להיות תינוק שנשבה? כי ב"ה אני [רוצה] לחיות. ולחיות בגדלות, חיים אמיתיים שמחים ומאושרים.

תוכל לעיין עוד בספר של הרב אבינר- “יוצר אור" על ענייני אמונה, בספרו של הרב קרוב "דע מה שתשיב לעצמך" ועוד ספרים העוסקים בנושא.


מקווה שהדברים הועילו. בכל מקרה נשמח מאד לשמוע ממך, אם בנוגע לשאלה זו או אפילו אחרת...

ניר