שאל את הרב

למה אני לא שמחה?

חדשות כיפה הרב ארז משה דורון 31/07/12 10:54 יב באב התשעב

שאלה

בעברי הייתי בן אדם יוצר. ציירתי, עשיתי תכשיטים, למדתי אמנות, ואני אוהבת מאוד חברה, אבל מאז שילדתי את בתי הראשונה - כל אלו פסקו. היום יש לי חמישה ילדים. הגדולה בת שש וחצי והקטן בן חודשיים. כל היום אני רק מטפלת בבית ובילדים, וברוב הזמן אין לי מזה שמחה. בעבר, הדברים שעסקתי בהם הביאו לי שמחה (גם אם מדומה), ואילו היום, אני נמצאת בחוסר שביעות רצון ויש לי גם הרבה מצבי ייאוש ותסכול. מהבוקר עד הלילה אני עושה דברים שאני לא אוהבת לעשות. רגעי האור מעטים כל כך. אני רוצה לעשות את רצון השם בשמחה. אני מוכנה לבטל את רצונותיי ולהחליף טיטולים כל היום, אני מנסה לשמוח בזה, אבל אני לא מצליחה. הדברים היחידים שגורמים לי חיות הם לצאת לשיעור תורה, לקרוא ספרי חיזוק, לשמוע דיסקים. אבל הזמן שיש לי לזה הוא מועט ביותר. מה התכלית שלי בעולם? איך אדע? האם יש עוד משהו מלבד היותי אימא יהודיה, רעיה לבעלי? אני רוצה להיות אדם עם עיניים נוצצות ולב שמח ואני לא. למה?

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן

תשובה

האם יכול להיות שייעודנו הוא לחיות חיים חסרי חיות? או שמא החיות היחידה שלה אנו מצפים נמצאת תמיד מחוץ לחיים ולא בתוכם, ועל פי רוב היא גם איננה מושגת?
מי גרם לנו להסתכל על החיים עצמם כדבר מר שצריך להיפטר ממנו, ועל חוויות חיצוניות כעל "הדברים החשובים באמת"?

מה משמח יותר? לייצר תכשיטים, לצייר ציורים, או להחליף טיטול לתינוק צורח?
התשובה ברורה. אבל אם זה מה שמשמח, מדוע אנו מחויבים לעסוק במה שמעציב? פלא שאנחנו נהיים חולים? פלא שאנו מיואשים? פלא שאנחנו מרגישים מרומים? פלא שאין לנו חשק לכלום?

מישהו מרמה אותנו. מישהו לקח מאתנו את החיות של החיים הפשוטים, של המעשים הרגילים, והשליך אותה מעבר להרי החושך, הפך אותה ללא מושגת. גם בלי שנחקור מי הוא אותו מישהו ואיך הוא עובד, דבר אחד ברור - השקפת העולם הגורסת כי החיות נמצאת מחוץ לחיים היא חולי קשה שאנחנו משלמים עליו מחיר גבוה, ואנחנו חייבים לחפש לה מרפא.

האם הבחנתם שתינוקות אוהבים יותר לנבור בארונות של המטבח מלשחק בצעצוע שקנו להם? האם ראיתם פעם איך ילדים יכולים להיות מאושרים מקרטון שמצאו או מאבן מושלכת? האם שמתם לבכם פעם לתופעה, שילדים קטנים אינם אוהבים מזון מורכב ומתובל מדי? הם - כן יודעים לשמוח בפשוט. הם מעדיפים את החיים עצמם על פני תחליפים צבעוניים. עד שמלמדים אותם לנהוג אחרת...

גם אנחנו היינו פעם תינוקות מאושרים מלנבור בארון.
מתי איבדנו את האושר הזה? מה קרה לנו בדרך?

מה ההבדל בין אבן רחוב אפורה ופשוטה לאופניים מבריקים?
בשביל לגלות מה יש באבן, איזה משחק מעניין היא יכולה להיות, צריך להתבונן.
בשביל לגלות מה יש באופניים מבריקים לא צריך לעשות כלום. הברק, הצבע, השכלולים, מבטיחים לך אושר קל. אין צורך להתבונן ולחשוב, אין צורך להיות יצירתי. הכול מוכן, הכול נראה לעין חיצונית. וככל שאנו מתרגלים לקבל את החיות מן העולם החיצוני, מהצבע, מהברק, מחומרי הטעם והריח ומשאר מעצבי האשליות, אנחנו מפסיקים להתבונן פנימה. חוש ההתבוננות שלנו מתנוון. רק מה שזמין וקל ומבטיח אושר מידי נחשב לנו מקור חיות. זוהרם הפנימי של הדברים הפשוטים נשאר גנוז ונעלם בתוכם, ואנו מתרגלים להעדיף את הזוהר הזמין של החיצוניות, את הטעם המתובל, את הצבע המלאכותי.

לכן ציור או עיצוב תכשיטים מהנה יותר מהחלפת טיטול. לכן שיעור תורה או דיסק שמספק למוח רעיונות מעניינים, מרתק יותר מרחיצת כלים.

אבל האמת היא, האמת הפשוטה והשכוחה, האמת הנעלבת והנעלמת, אמת בלי מליצות, כך סתם, פשוטה פשוטה, היא, שהתינוק שאימא יהודית מגדלת הוא הציור העמוק ביותר והמדהים ביותר שהיא עתידה לצייר בימי חייה. האמת היא, שניקוי גופו של התינוק מזוהמתו ודאגה לצרכיו, הם יותר מיצירת תכשיט, מצריפת זהב או כסף. רחיצה יום-יומית של כלי אוכל היא מלאכת קודש שאליה מכוונים כל השיעורים, כל המילים הנאצלות, בכל השיעורים והדיסקים שבעולם.

יש רק בעיה אחת - אנחנו לא מרגישים את זה. המוח והלב שלנו אינם נתונים להתבוננות במציאות הפשוטה. הם שבויים במציאות דמיונית, נפרדת ורחוקה, לא מושגת. והמרפא לזה יכול לבוא רק על ידי שינוי המוח. שם שורש הקלקול ורק שם יבוא הריפוי. וכך מבאר הזוהר הקדוש עיקרון מפתח זה – "במחשבה איתברירו כולהו" ('עץ חיים' שער ח פרק ה). "כי כל ההמתקות של כל הצמצומים והדינים הוא על ידי השכל, כי כולם במחשבה אתברירו" (ליקוטי מוהר"ן תורה סא סעיף ו).

מה קורה בשכל? רבנו מסביר, שהפסולת שיש לנו במוח נקראת "טיפת עשיו וישמעאל" (ליקוטי מוהר"ן ה סעיף יא), ומבאר רבי נתן בעניין זה: "כי כל הדברים שבעולם צריכים תיקון, כי כולם נפגמו על ידי חטא אדם הראשון שפגם בטיפי המוח. ועל ידי זה כל הדברים נפלו בקליפה ואנו עוסקים תמיד לתקן כל הדברים שבעולם, להעלותן ולבררן מן הקליפה. להעלותן אל המוח, ששם נתקנין כל הניצוצות, כי 'כולם במחשבה אתברירו', כי זה עיקר התיקון - להעלות כל הניצוצות שנפלו בקליפה, שנתפשטו בכל הדברים שבעולם, בדומם, צומח, חי, מדבר, על ידי חטא אדם הראשון, להעלותם אל המוח [כלומר שברגע שנחשוב את המחשבות הנכונות, ברגע שנראה את כל הדברים שבמציאות באור הנכון - על ידי הסתכלותנו המדויקת בהם, הם יתקנו ויעלו אל שורשם הרוחני]. אבל יש דברים שאסור לנו לתקן, כי הם בחינת טיפת עשו וישמעאל, שאין להם שום תיקון. וזה בחינת כל האיסורים שבתורה, כי הם בחינת טיפת עשו וישמעאל, בחינת זוהמת הנחש, שאין להם שום תיקון, ואדרבא כשמעלין אותם, חס ושלום, אל המוח, אזי נפגם המוח ונעשה קלקול המשפט שמזה מתגבר הטומאה" (פורים הלכה ג סעיף ו).

הבעיה במוח מתחילה, כשאנחנו מתחילים לחשוב על המציאות באופן חיצוני, כמו שחושבים עליה הגויים. זוהי טומאת עשו וישמעאל, אלו המחשבות המטמאות את מוחנו ומחלישות את כוחנו. ברגע שנוציא אותן מן המוח – תתבהר תמונת המציאות ותתמלא חיות ושמחה. אז נוכל לראות את האלוקים ולמצוא את רצונו גם בחיי היום-יום, ולא רק במקומות רחוקים ולא מושגים.

רבי נתן מסביר, שאי אפשר לנקות את המוח מההשקפות הפסולות, אלא על ידי תמימות: "כי עיקר תיקון כל אדם הוא על ידי בחינת תיקון המשפט [כלומר שתהיה השקפתו על החיים והאופן שבו הוא שופט ותופש אותם - מדויקים ונקיים מדמיון], כי צריך כל אדם לכלכל דבריו במשפט, שישפוט את עצמו בכל עת על כל דבר. ועיקר קלקולו על ידי חכמות רעות של העולם שהם בחינת פגם המשפט. דהיינו מה שנדמה לכל אחד כאילו השם יתברך אינו מתנהג עמו במשפט הישר והצדק [ובכלל זה שחיותו אינה מצויה לו בתוך חייו רק נמצאת במקום שאי אפשר לו להשיגו] ואי אפשר לו לעמוד בניסיון, כפי מה שהשם יתברך מתנהג עמו. כי רוב העולם צועקים שאינם יכולים לעבוד את השם יתברך מחמת חסרון הפרנסה [וחסרון חיות ושמחה בוודאי הם בכלל פרנסת הנפש]. נמצא לפי דעתם חס ושלום, השם יתברך מעוות המשפט נגדם שרוצה שיעשו מה שאין בכוחם - לעסוק בתורה ועבודה [או לגדל ילדים, או לעסוק במצוות] בחסרון פרנסה [או בחסרון חיות] כזאת.
"אבל האמת בוודאי אינו כן. כי צריך כל אחד להאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו. ובוודאי אינו בא בטרוניא עם בריותיו ואינו מבקש מהאדם שיעשה מה שאין ביכולתו. ובוודאי הוא יתברך יודע שזה עיקר הניסיון של זה האדם שיחטוף עתים לתורה ועבודה מתוך דחקות. וכן בכל מה שעובר על האדם. כי באמת האדם לא בא לעולם כי אם בשביל תיקון המשפט. על כן צריכים להאמין שהשם יתברך בוודאי ישר משפטיו ואינו מנסה שום אדם במה שאינו יכול לעמוד בו אף על פי שלפי שכלו קשה לו לעמוד בעניינים אלו שעוברים עליו, אף על פי כן צריך להשליך שכלו וחכמתו ולהאמין כי ישרים דרכי ה' ומשפטיו ובוודאי הוא צריך לעבור בזה העולם בעניינים אלו שהשם יתברך מתנהג עמו, בעשירות או בעניות או בהתגברות התאוות והרעיונים. ואי אפשר לבאר לכל אחד כמה וכמה הוא צריך להשליך שכלו ולהמשיך את עצמו לתוך דרכי התמימות שעל ידי זה הכל יכולין לעלות" (ליקוטי הלכות נזיקין הלכה ה אות י).

תמימות פירושה – השם כאן, אתי. מה שיש לי הוא בדיוק מה שאני צריך. לא במקום אחר ולא בזמן אחר. לא בעבר ולא בעתיד. לא אצל אף אחד אחר. "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל יד). וכך פירש החפץ חיים את הפסוק: "של נעלך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עומד עליו – אדמת קודש הוא" (שמות ג ה). כל מקום שאתה עומד בו, כל מצב שאתה מצוי בו – אדמת קודש הוא, הקדוש ברוך הוא נמצא שם.

ואחרי שמוכנים להשליך מן המוח את קליפת עשו וישמעאל, לוותר על הדמיון המתעתע כאילו ישועתנו ושמחתנו מצויים במקום אחר, צריך למצוא את השם במקום שבו מצויים.

"ועל כן באמת צריכין לזה לימוד גדול להתאבק בעפר רגלי התמימים והכשרים בלבותם ולהשתדל כל ימיו להיות נכלל בבחינת הישיבה של הצדיק האמת שעוסק בלימוד האמיתי של קיום התורה שזה העיקר להכניס אמונה בעולם ולהוציא את כל אחד ממקומות המגונים שנפל לשם [וגם רחמים עצמיים ומסכנות ותחושה שהאושר נמצא תמיד במקום אחר - גם הם מקומות מגונים], ומי שרוצה לחוס על חייו צריך לילך על ידיו ועל רגליו לבקש ישיבה אמיתית כזאת שיוכל לזכות על ידה לאמונה שלימה ולקיום התורה לבל יאבד בתוך התהומות תחתיות שנפלו לשם כאשר הוא יודע בנפשו. וזה בחינת: 'ויעקב איש תם יושב אהלים', שהיה יושב אהלים, בתוך הישיבות הקדושות של שם ועבר, ללמוד שם דרכי התמימות באמת להיות איש תם ועל כן זכה לבחינת תיקון המשפט כמו שכתוב: 'משפט וצדקה ביעקב אתה עשית'" (ליקוטי הלכות נזיקין הלכה ה אות יא).

עשיו וישמעאל מניחים לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, ובלבד שניתן להם את המוח. ואם עושים דברים בלי מוח, בלי כוונה, עושים אותם גם בלי כוח. ובמקום לקבל חיות ושמחה, אנחנו נעשים תשושים מיום ליום.

אבל רבנו אומר שאפשר לאלף את המוח כמו שמאלפים סוס, אפשר לשלוט במחשבות ולכוון אותן. "המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה, וכמבואר במקום אחר, שאי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד כלל. ואפילו אם לפעמים הולכת מחשבתו ופורחת ומשוטטת בדברים אחרים וזרים, הוא ביד האדם לחזור ולהטותה בעל כורחה אל הדרך הישר, לחשוב מה שראוי. והוא ממש כמו סוס שפונה מן הדרך וסר לדרך אחר, שתופסין אותו באפסר וכיוצא, ומחזירין אותו בעל כורחו אל הדרך הישר, כמו כן במחשבה ממש, שיכולין לתפשה בעל כורחה להשיבה אל הדרך הראוי" (ליקוטי מוהר"ן תורה נ).

ולשם כך אנחנו צריכים חינוך מחדש - מה לחשוב.

יום אחד הייתה אשתי חולה, ונוסף על עיסוקיי הרבים, היה עליי לסייע לה בהכנות לשבת, יותר מן הרגיל. המטלות היו כה רבות, עד שלא ראיתי מתי אוכל לפנות שעה להתבודדות. ובלי שעה כזו, אתם יודעים, אפשר לשכוח הכול. חשבתי לעצמי, בלית בררה, לנהל את השיחה היומית שלי עם ה' יתברך, תוך כדי קניות לשבת. כך יצאתי מהבית, ובשקט בשקט, בלי שאיש ירגיש, לחשתי לה' יתברך את מילותיי. בתחילה זה גרם לי צער. הייתי מעדיף לנהל את שיחתי בקול צלול, באיזה יער, ולהרגיש בנוח, בלי הפרעות והסחת הדעת, אבל מה לעשות - זו המציאות. נכנסתי לחנות ואז עלתה בדעתי מחשבה. אני פשוט אספר לה' מה אני בעצם עושה. אני אשוחח אתו ואנסה להכניס את האור לתוך החוויה האפורה של קניית מוצרים. ואז התחלתי לספר לה', ולעצמי, מה בעצם אני עושה. אמרתי: "אני עורך קניות לשבת", והסברתי: "אני קונה אוכל לשבת משום שזהו רצונך, לכבד ולענג את השבת שנתת לנו. בכל העולמות הכול משתנה בשבת, הכול נהיה קדוש יותר, אלוקי יותר. ולנו, בני ישראל, גילית את הסוד הגדול הזה, ורצית שנהיה שותפים בו. אז מה שאני עושה עכשיו, אינו 'סתם' קניות מעצבנות, שאני עושה במקום דברים אחרים שהייתי רוצה לעשות. אני עושה בדיוק את מה שאתה רוצה. אני מתכונן לקראת היום הקדוש. אני מוציא כסף ומקדיש זמן לכבד אותו, רק משום שזהו רצונך ולא משום סיבה אחרת בעולם. אני נמצא במקום הכי מדויק והכי מתוק בעולם. בשביל מה שאני עושה עכשיו - נברא העולם. בשביל שיהודי פשוט, בקץ הימים, כשהחושך יכסה ארץ, ייכנס לחנות ויעשה שם מעשה אלוקי, לא בשביל עצמו, לא בגלל תאוותו או מילוי חסרונותיו, אלא רק משום שכך ציווית".

וכך, לאט לאט, עזבו אותי המתח ותחושת המסכנות של "אני עושה משהו שהייתי מעדיף שלא לעשות", והחנות התחילה להאיר. ה' בא לשם, ה' היה אתי. הרגשתי מאושר. התקרבתי אליו. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות והתכוונתי בדיוק לזה ולא לשום דבר אחר. לא שאפתי לעתיד שבו אהיה משוחרר מן המשימה ולא התרפקתי על העבר שבו עשיתי כרצוני. הייתי בדיוק שם. ולכן גם ה' היה שם.

פעם אחרת נסעתי עם חבר לרבי שמעון. היינו אמורים לצאת בבוקר, אבל הוא התעכב. בסוף יצאנו בשעה שתיים עשרה. חשוב להזכיר שזה קרה אחרי כחודשיים שרציתי מאוד לנסוע לרבי שמעון אבל לא עלה בידי, כל פעם מסיבה אחרת. פעם לא היה רכב, פעם הייתי חולה, פעם מלחמה בצפון, וכעת אני סוף סוף בדרך לצדיק. מה פשוט יותר מזה? לוקחים רכב ונוסעים. היו לנו עוד כמה עיכובים בדרך, ובערך בשעה שתיים, מצאנו את עצמנו בכביש הישן בין כפר סבא לצומת בית ליד בפקק אדיר ובלתי אפשרי. כלי הרכב פשוט עמדו, ובחוץ היה חם מאוד. על פי דרך הטבע, נראה היה שנגיע למירון רק בערב (מה שבאמת קרה), והיינו צריכים להיות בדרגה רוחנית גבוהה כדי שלא להתעצבן. יצאנו מהרכב וצפינו בים כלי הרכב הלוהטים, ופתאום חשבתי על משהו שנתן לי שמחה. בין כל מאות הרכבים, יש להניח שרק מעטים הם הנוסעים לרבי שמעון. כל אחד לענייניו ועסקיו. אבל אנחנו, אף שהרכב שלנו עומד, אנחנו נוסעים לרבי שמעון, אנחנו בדרך לצדיק, אנחנו לא נוסעים למקום בעולם הזה, אנחנו נוסעים למקום רוחני, מקום שבו משתנים, מתעלים. וגם ברגע זה, כשהרכב הלוהט שלנו עומד בין מאות רכבים אחרים, אנחנו נוסעים לרבי שמעון. אפשר לחשוב על זה, אפשר לשמוח בזה, גם כשעדיין לא הגענו. וכששמחנו בזה, פתחנו זוהר ולמדנו את תורתו של רבי שמעון, והתגעגענו אליו. בעצם, כבר היינו אצלו. מוחנו היה אצלו, והשעות שבילינו בפקק היו בעבורנו שעות של התרוממות הנפש והנשמה, לא שעות של מתח תסכול. הכול במוח!

רבי אלימלך מליז'ענסק, קדוש עליון, אמר בשעת פטירתו: "מי ייתן והייתי זוכה לאכול שוב מאותו מרק שזכיתי לאכול בפונדק פלוני". השומעים השתוממו. צדיק כזה, שכל חייו קודש לעבודת ה', מדבר ברגעי חייו האחרונים על מרק טעים?! אחד מבניו, שתמה על הדבר מאוד, לא התעצל, ושם פעמיו אל אותו פונדק. כשהגיע לשם, חקר את בעלת הפונדק אם אירחה אי פעם את הצדיק רבי אלימלך מליז'ענסק. כששמעה האישה את שמו של רבי אלימלך החלה בוכה: "צדיק נשגב כזה היה אצלי ואני לא זכיתי לכבדו כראוי". לבסוף הצליח בנו של רבי אלימלך להציל מפיה את פרטי המקרה. אביו אכן הזדמן לפונדקה והיא רצתה מאוד לכבד אותו בדבר מאכל, אולם בגלל עניותה הרבה לא מצאה בבית אלא גריסים. אפילו מלח לא היה לה. היא בישלה את הגריסים במים ובכתה לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, זימנת לביתי כזה צדיק נשגב, ואין לי כמעט שום דבר להגיש לו. אנא ממך, אבי שבשמים, הכנס בתבשיל שלי טעם גן עדן, שייהנה ממנו אותו צדיק".
כעת הבין הבן היטב את הדברים. דמעותיה של האישה התמימה עוררו רחמי שמים והתבשיל התפל נעשה ערב במיוחד. כשעמד אביו לעזוב את העולם ולהגיע אל מקומו בגן עדן, נזכר בטעם גן עדן של אותו תבשיל, טעם שנכנס בו על ידי תפילותיה של אותה אישה.

מעניין, שלגבי טעמים באוכל, כולנו מכירים היטב את התופעה, אף שלא נתנו עליה את דעתנו. כמה נשים יכולות לבשל את אותו תבשיל ממש, לפי אותו מתכון בדיוק, ואף על פי כן יהיה טעם התבשילים שונה. בדרך כלל, כשאימא שלי או אשתי תבשל את זה - זה יהיה טעים הרבה יותר.
לא פעם אנחנו מבקשים מחבר שיכין לנו כוס קפה, אף שאנחנו יכולים לעשות זאת בעצמנו. הסיבה לכך פשוטה - קפה שמישהו קרוב מכין לי - ערב לי יותר. למה? כי כשהוא עושה את זה בעבורי, הוא מתכוון לעשות את זה בעבורי, הלב שלו רוצה לשמח אותי, וכשאני שותה את הקפה הזה - אני מרגיש בזה.

אפשר לשתות כוס קפה ולקבל מזה שמחה וחיות, אפשר ממש לקבל מזה כוח, כי מישהו אוהב אותי ורוצה להיטיב לי. הכול מתחיל במחשבה. הכול מתברר במחשבה.

התורה מספרת לנו על אדם שחי בימים הקדומים, חנוך שמו. בתוך רשימה יבשה של שמות, התורה טורחת פתאום לספר משהו על חנוך, ולא רק להזכיר בן של מי הוא היה. "ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו, כי לקח אותו אלוקים" (בראשית ה כד). בן אדם עלה לשמים עם גופו! לא מת, לא נקבר, פשוט עלה לשמים. כנראה הוא היה אדם קדוש מאוד.
מי זכה למעלה נשגבה כזו, ובפרט שהתורה עצמה טורחת לציין את מדרגתו, ומה באמת היו מעשיו המיוחדים שהביאו אותו לדרגה כה נשגבה? אולי עסק בתפילות מכל לבו? אולי עסק בצומות או בסיגופים ועל ידם זיכך את גופו? וכי יש דרכים אחרות לזכך את הגוף עד שיעלה לשמים זך כמו נשמה?
ובכן, המדרש מפתיע אותנו ומגלה, כי חנוך תופר מנעלים היה (מדרש תלפיות ערך חנוך) זה הכול? איך ייתכן שאדם שעסק במקצוע כה פשוט והמוני התעלה לרמות כה נשגבות? המדרש מספר, שחנוך לא היה סתם סנדלר, אלא תוך כדי עבודתו הוא ייחד ייחודים. ומסביר הרב אליהו דסלר בספרו 'מכתב מאליהו' (חלק א' עמ' 34) בשם רבו רבי ישראל סלנטר, מה היו הייחודים של חנוך: בכל תפירה שתפר, בכל סנדל שעשה, הרהר חנוך, שהסנדל יהיה חזק ועמיד, שמלאכתו תהיה מתוקנת ויפה ושמי שיקנה את הסנדל הזה ילך רק בדרכים טובות. הוא לא חשב שום מחשבה אחרת, לא הצטער שאינו רופא, לא התרעם על משכורתו הנמוכה, לא ביכה את מר גורלו. הוא הבין שרצון ה' הוא שהוא יהיה סנדלר, ואם כן - עליו להיות סנדלר בכל כוחו, לשאוף ולכוון שגם סנדלרותו תשרת את ממלכת השמים, שסנדליו ישרתו את בעליהם בצורה הטובה והעמוקה ביותר, שיובילו אותם אל המקומות הכי טובים בעבורם.

כמה הייתם משלמים על זוג סנדלים מכוונים כאלו? ובכן, לא רק הקונים התעלו מרגע שהעלו על רגליהם את הסנדלים המקודשים. גם חנוך, הסנדלר, על ידי כוונותיו הטהורות, התעלה על ידי סנדליו, עד שגופו נעשה זך וטהור ועלה לשמי השמים.

החפץ חיים אומר, שאפילו אדם פשוט, שעוסק במלאכתו היום-יומית, יכול לקיים בכל רגע מצוות חסד, אם הוא מתכוון לזה. נהג אוטובוס אמנם מקבל כסף בעבור עבודתו. אם הוא מתכוון בעבודתו רק למשכורת שיקבל, זה באמת כל מה שהוא ירוויח מעבודתו, אבל אם הוא מתכוון לעשות חסד, לעזור לנוסעים שלו להגיע ליעדם, הוא מקיים בזה מצוות חסד, והמצווה הזו מרוממת אותו לשמים, כל רגע וכל שעה.

ביום כיפורים האחרון, נעמדה חברה של אשתי להתפלל תפילת ערבית. מובן, שטרם שהיא הרשתה לעצמה לעשות זאת, היא בדקה ביסודיות את תנאי השטח: שני ילדיה ה"גדולים" (בני חמש ושש) ישבו לידה ושיחקו בלגו רגועים, שבעים ומרוצים, התינוק הקטן שקע בשינה לאחר שהואכל וטופל, והפעוטה שמעליו, ישנה גם היא בשלווה במיטתה. בתחושה של יראה והתרגשות, פנתה אפוא האם להתפלל את התפילה הראשונה של היום הקדוש. היא סיימה את ברכות קריאת שמע ואת קריאת שמע ונעמדה לתפילת העמידה. עוד בטרם חתמה את הברכה הראשונה, הפרה התרחשות בלתי צפויה את השלווה הקצרצרה: פעוטתה התעוררה מן השינה, ודבר ראשון, פצחה בקריאת 'אמ—א' תובענית. אימא, כמובן, לא יכלה לענות, ולאחר עוד מספר ניסיונות, קמה הילדונת מן המיטה והלכה לחפש את אימא ברחבי הבית, אגב קריאות מתחזקות והולכות. לבסוף נמצאה האבדה. אימא עמדה שם, בקרן זווית, וכלל לא התייחסה אליה.
"קמתי יבשה, אימא", בישרה הפעוטה לאם בעיניים נוצצות.
אימא הייתה מנועה מלהגיב.
"קמתי יבשה!!" הגבירה הילדונת את קולה, "אימא, הבטחת לי שוקולד".
בשלב זה, הואיל אחד הילדים הגדולים יותר להרים את ראשו מדלי הלגו ולהתערב: "רחלי, אימא מתפללת, היא לא יכולה לענות לך עכשיו".
"אבל היא הבטיחה לי שוקולד!" עמדה הילדה על דעתה בתוקף ומשכה בשמלה של האם. "אימא!! הבטחת לי שוקולד. אני רוצה את השוקולד עכשיו!!"
היא לא אבתה לוותר על מה שהגיע לה, בשום אופן לא. צעקה וצווחה, טלטלה את האם עד שכמעט הפילה אותה, ולאחר מכן גם הביאה שרפרף, העמידה אותו ליד האם האוחזת בסידור, עלתה עליו וצווחה היישר לתוך פרצופה החבוי במחזור: "קמתי יבשה אז תתני לי שוקולד. עכשיו!! אימא!! למה את לא עונה?!!"
כמו מענה נשמע מהחדר הצדדי קול של בכי. התינוק, כמובן. גם חירש היה מקיץ משנתו במהומה כזו. האם לא ידעה את נפשה. הצרחות והצווחות הקיפו אותה מכל עבר, המילים נטרפו התבלבלו בפיה, ומי בכלל חשב על כוונה? הכוונה היחידה שעוד נותרה בה הייתה - לסיים, לסיים כמה שיותר מהר...

אבל זה לא נגמר כל כך מהר. הווידוי הקצר, הווידוי הארוך, מילים נדירות של פעם בשנה שהיא אינה יודעת בעל פה, ועל כן אינה יכולה אפילו לטמון את פניה במחזור ולמצוא בו מפלט. רחלי הצווחת כמעט תלשה אותו מידיה, ועשתה כל מה שיכלה, כדי לגרום למבטה של אימא שיופנה מהספר המעצבן הזה, אל עיניה שלה.

זה היה סיוט.

וכשהוא נגמר, והיא פסעה שלוש פסיעות לאחור, היא השתהתה עוד רגע אחד נוסף, נשמה נשימה עמוקה עמוקה, ולאחר מכן צעדה קדימה, הניחה את המחזור על השולחן, נטלה את הילדה הצורחת בזרועותיה וחיבקה אותה. בעצמה לא ידעה מנין היא מוצאת את הכוח. "רחלי, מתוקה", אמרה לה, "אימא שמחה מאוד על שקמת יבשה. אימא אוהבת אותך, ואימא תיתן לך עכשיו שוקולד גדול במיוחד. אבל, את יודעת, כשאימא מתפללת, היא לא יכולה לענות לך. היא גם לא יכולה לתת לך שום דבר. השם אמר למי שמתפלל, שאסור לו לדבר. בואי, אספר לך".
והיא מצאה את עצמה יושבת על כיסא, מערסלת בזרועותיה את הילדה המתייפחת, ובמשך רבע שעה, מספרת לה בלשון פשוטה ובצורה שמתאימה לרמתה, על מעלת התפילה ועל ההלכות הכרוכות בה. לאחר שבלמה בקרבה את הצונאמי הראשון, היה לה קל יותר לבלום את זה שאחריו. היא ניגשה לאדריכלי הלגו השקועים במלאכתם ובלשון רכה הסבירה להם, כיצד יש לנהוג בפעם הבאה, כשאחותם הקטנה מציקה לאימא העומדת בתפילה. היא הסבירה להם שהם יכולים לתת לה שוקולד על דעת עצמם, להעסיק אותה בעניין אחר, לרקוד ולחגוג אתה את העובדה שקמה יבשה, או לפעול בכל דרך הגיונית אחרת, העיקר להציל את התפילה של אימא מהפרעה נוראה כזאת. הילדים, ששמעו הסבר ענייני ונטול האשמה, קיבלו את המסר והפנימו אותו, והרוחות נרגעו.

לא צריך להיות רבי לוי יצחק מברדיטשוב כדי להבין, שההתאפקות, ההתגברות וההבלגה על הכעס שגילתה אותה אם בליל יום הכיפורים, פעלו פעולה עצומה בכל העולמות. כשמתבוננים מן הצד, ברור לגמרי, שמעשה כזה של התעלות מעל לעצבנות הטבעית, יש לו חשיבות עצומה, שמאירה באור יקרות, לא רק את הסלון הביתי הקטן. אין ספק, שבכל העולמות רוו נחת מעמידתה בניסיון הפשוט הזה.
פשוט? כלל וכלל לא. הוא רק התנהל על רקע שגרתי ויום-יומי. סלון, שוקולד וילדה שקמה יבשה. האם הזאת לא נאבקה מול קוזקים או נאצים, וגם לא מול גזירות אנטיוכוס או פרעה, אבל היא נאבקה מול רגשות עמוקים ומטלטלים עד מאוד של תסכול וכעס על הילדה הצורחת, והאשמה נזעמת של אחיה הגדולים.
וכאשר ניצחה אותם, ניצחה לנצח.

ואם כן, גם אם אתה סנדלר או בעל מלאכה אחר, מוכר דגים או נהג אוטובוס, אימא שמחתלת את התינוק שלה, או עוסק בכל עיסוק אחר. אם אתה מתכוון לדבר הנכון, אתה יכול לעלות לשמים. אם המוח שלך מחובר לתכלית של הדברים, אם רצונך טהור, כל פעולה מקדשת ומרוממת אותך, אף אם תלך להשליך את האשפה לפח. הלא כך לימד שלמה המלך: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו), ומפרש 'מצודת דוד': "בכל ענייניך דע את ה', רוצה לומר: תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יבוא בדבר תועלת לקיים דבר ה' ואז הוא יוליכך באורח מישור ותצליח בה".

עיקרון זה איננו דבר צדדי. הלא כך אמרו חכמינו ז"ל: "דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'" (מסכת ברכות דף סג). וכך נפסק הדבר להלכה: "וכן בכל מה שייהנה בעולם הזה לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב 'בכל דרכיך דעהו' ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתייה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוון שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו, וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאוותו אינו משובח, אלא אם כן עשה לשם שמים. וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצוות לא יתגרה בשינה לענג עצמו אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח אלא יתכוון לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תיטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה. כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו. וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד" (שולחן ערוך אורח חיים רלא).

ואם בענייני חולין אפשר להתרומם ולהגיע לשמים, כל שכן שבענייני שמים אפשר להגיע לשמים. אבל גם כאן - רק עם ההתכוונות הנכונה.
התכוונות נמוכה בענייני שמים תוביל את האדם לארץ, כשם שהתכוונות גבוהה בענייני ארץ תוביל את האדם לשמים.

"רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה". מגלים לנו חכמינו ז"ל (משניות מסכת אבות פרק ו משנה א) מהו "לשמה". לשם מי שנתן אותה, לעשות רצונו. ואילו "הלומד תורה שלא לשמה", שזהו הלומד על מנת להתייהר ולקנטר "מוטב נתהפכה שלייתו על פניו". אמנם חכמינו ז"ל הפליגו במעלת הלימוד, עד שגם הלומד שלא לשמה עשוי להתקרב לתכליתו ואמרו: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (סנהדרין קה), אבל זה רק בדיעבד, ובתנאי שבמידה מסוימת יש לו גם איזו כוונה טהורה בלימודו, כפי שפירשו התוספות, שאם לא כן - "מוטב נתהפכה שלייתו על פניו".

ועוד אמרו בעניין הלימוד: "אחד המרבה ואחד הממעיט [בלימוד תורה, או בכל דבר שבקדושה, כמובן שם בגמרא] ובלבד שיכוון לבו לשמים" (מנחות פרק יג משנה יא. ברכות ה עב), וכתב ה'שפת אמת': "כי בעבודת הבורא אין נפקא מינה בריבוי, רק בהתעוררות רצון אמת בלב. ואדרבא מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט אפשר [שהוא] חשוב יותר" (פרשת ויקרא). ועוד אמרו: "טוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה" (טור אורח חיים סימן א). ואפילו לעניין הדין כבר נפסק ש"מצוות צריכות כוונה" (כפי שפסקו הרי"ף והרמב"ם ורמב"ן [או"ח סימן ס]), וכן כתב ה'מנחת חינוך': "ולעניין אם צריך כוונה, ודאי צריך כוונה, אך בדיעבד, אם יצא בלא כוונה, דעת הרבה ראשונים דלא יצא דפוסקים מצוות צריכות כוונה, שאם אין לאדם שום כוונה בקיום מצוותיו – כאילו לא קיימן" (מצווה י סעיף כו). והמדובר כאן בכוונה פשוטה, שמתכוון לעשות רצון הבורא שציווה על כך.

ועד כדי כך החשיבו חכמינו ז"ל את הכוונה, עד שאם אדם רוצה ומתכוון לעשות טוב והדבר אינו עולה בידו - נחשב לו כאילו קיים רצון ה' בפועל ממש, כמו שאמרו: "אמר רבי אמי: אפילו חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (מסכת שבת סג).


אני נשמה. ירדתי לעולם כדי למלא משימה. להתקרב אל ה' ולשרת אותו על ידי כל מה שעובר עלי. לגלות את אורו גם במקומות צרים וחשוכים. המטרה שלי אינה רק למלא מטלות או לעבור את החיים בשלום, אלא לעבוד את האלוקים. ובעבודת האלוקים שלי תלוי קיום כל העולמות. כל זה יכול להיעשות במעשה הפשוט ביותר, הלכאורה חיוור ודל, יום-יומי וחסר הדר, אם ייעשה בכוונה הטהורה - לעשות נחת רוח ליוצרנו. האור האמתי אינו בחוץ, במקום אחר. הוא בפנים, בתוך החיים הרגילים ביותר. "המקום אשר אתה עומד עליו", איזה מקום שיהיה - "אדמת קודש הוא". קדש אותו.


v

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן

כתבות נוספות