לוחמי האש בשבת

שלום
להלן ביאור הנושא מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א. בברכה אייל משה

- כיבוי אש במקום פיקוח נפש
במקום שנשקפת מהאש סכנה לחיי אדם, מצווה על כל מי שיכול - להזדרז לכבותה, שפיקוח נפש דוחה שבת. ואפילו במקום שיש ספק סכנה, מצווה לכבות את האש. למשל, כשפורצת שריפה בבית מגורים גדול, אף שכפי הנראה כל דיירי הבית הספיקו להימלט ממנו, כל זמן שיש חשש שמא נשאר שם אדם, צריך לכבות את האש. וגם כאשר מירב הסיכויים שאם נותר שם אדם כבר נשרף למוות, הואיל ויש סיכוי מסוים שעוד אפשר להצילו, צריכים לעשות הכל כדי לכבות את הדליקה (עיין שו"ע שכט, ג).
ויש לפעול ביעילות בכל הדרכים. ולכן, מי שיכול - ינסה להציל אנשים מהאש, ומי שיכול - ינסה להשתלט על האש בכלים העומדים לרשותו, ובמקביל, אחרים ידאגו להתקשר למכבי אש. ואם אחד הרואים מסופק שמא עדיין לא התקשרו למכבי האש, אף שמסתבר לו שכבר התקשרו, ליתר בטחון גם עליו להתקשר, שספק נפשות דוחה שבת. ובאותה שעה אין לשאול רב מה מותר לעשות, אלא צריך להזדרז ולהציל.
למעשה, נוהגים כיום להתייחס לכל שריפה גדולה שפורצת בבית מגורים כספק סכנה שצריכים לכבותה בשבת. לדוגמא, אם השריפה פרצה בבית קומות, הרי שיש חשש שמא תתפשט לדירות אחרות ולא יספיקו לפנות את דייריהם. וכשהשריפה גדולה, אין זמן לבדוק האם יש בדירות הנוספות דיירים ואם הם חולים או תינוקות שאינם יכולים להתפנות בכוחות עצמם. בנוסף לכך, מחוברים לבתים בלוני גז העלולים להתפוצץ ולסכן אנשים הנמצאים מחוץ לבית. ובדרך כלל מתאספים סביב סקרנים העלולים להיפגע מן הפיצוץ, ופעמים שיקח יותר זמן להרחיקם מאשר לדאוג לכיבוי האש. ואם הבית הנשרף סמוך לבתי מגורים, יש סכנה שהאש תתפשט אליהם ותסכן את דייריהם. ולעיתים פורצת אש במחסנים שיש בהם חומרים כימיים, ואף שאין שם אנשים, צריכים לכבות את האש, מפני ששריפת אותם חומרים עלולה לגרום להתפשטות גזים רעילים שיסכנו את תושבי הסביבה.
הורה הרב גורן, שאם מחבלים שונאי ישראל הבעירו אש שיש ממנה נזק לרכוש, מכבים אותה בשבת. ואף שמהאש שהבעירו לא נשקפת סכנת נפשות, אם לא יכבו אותה, תיווצר אצל המחבלים תחושה של הצלחה שתעודד אותם לבצע פיגועים נוספים שיסכנו נפשות (עפ"י שו"ע או"ח שכט, ו. ובאר הרב ליאור שכל הארץ נחשבת כמקום ספר לעניין מלחמה זעירה).
ז - כיבוי למניעת נזקי גוף מרבים
כפי שלמדנו (בהלכה ד), המכבה שריפה עובר על איסור מדברי חכמים. שכן רק אם הוא מכבה את האש לצורך עשיית גחלים הכיבוי נעשה לצורך גופו, אך אם הוא מכבה כדי למנוע את נזקי השריפה, כיוון שאין לו עניין בעצם הכיבוי אלא העיקר אצלו שלא תהיה אש, אזי הכיבוי במקרה זה נחשב "מלאכה שאינה צריכה לגופה", ולדעת רוב הפוסקים איסורו מדברי חכמים.
ואמנם לעניין הצלת ממון, העמידו חכמים את דבריהם ואסרו לכבות אש כדי להציל ממון, מכל מקום כאשר נשקפת מהאש סכנת פציעה לרבים, התירו חכמים לכבות את האש. למשל, כאשר גחלת מונחת ברשות הרבים, במקום שרבים עלולים להינזק ממנה. אם אפשר לפנותה משם, למרות שהיא מוקצה, יפנו אותה. אך אם אי אפשר לפנותה, למרות שאין שם סכנת נפשות, התירו חכמים לכבותה, שהואיל והכיבוי אסור מדברי חכמים, התירו לכבות כדי למנוע נזק מרבים. אבל להזמין מכבי אש אסור, מפני שנסיעתם כרוכה בחילול שבת מהתורה, ואסור לעבור על איסור תורה כדי למנוע חשש פציעה שאין בה סכנת נפשות (שו"ע שלד, כז).
לסיכום למדנו כי בשלושה מצבים יש היתר לכבות אש או לגרום לכיבויה. א) במקום פיקוח נפש מצווה לעשות הכל כדי להציל נפשות. ב) במקום שיש מהאש סכנת פציעה לרבים, מותר לכבותה, שהואיל והכיבוי אסור מדברי חכמים, לא העמידו חכמים את דבריהם במקום שיש סכנת פציעה לרבים. ג) במקום שיש הפסד ממון אך אין סכנת נפשות או פציעה לרבים, אסור לכבות את האש אך מותר לגרום לכיבויה ב'גרמא', היינו בדרך עקיפה. וכן מותר לבקש מגוי בדרך רמז לכבות את האש