שאלה
זו לא שאלה. אלה תובנות שהגעתי אליהן ואני חושבת שיוכלו לעזור לבנות במצבים דומים...
אז ככה, באולפנה שלי (והבנתי שככה זה בכל האולפנות) כל הזמן מדברים על חתונה. בחמישית-שישית זה בין הבנות ואח"כ גם עם המורים, מרצים, שיחות, סמינריונים וכו'.
נוצר מצב שיש בנות שבגיל 15 או 16 שחושבות שהן כבר יכולות להתחתן. אני, לפחות, בגיל 15 כבר הייתי בטוחה שאני רצה לחופה, רק שלמזלי הענק לא היה לי עם מי (אני מאד "דוסית" ויש אצלנו הפרדה מוחלטת בין המינים)...
היה לי מאד קשה, כי הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן שלי, אבל אמי כל הזמן אמרה לי שגם לו היה לי חבר, היא רוצה שאעשה קודם שנת שירות כדי ש"אראה עולם" ואהיה ברשות עצמי.
כמו שאמרתי, היה לי מאד קשה, אבל ה' עזר לי והתגברתי.
עכשיו אני שביעיסטית, ועכשיו כן מדברים איתנו על מהי אהבה אמתית ועל הקמת בית נאמן, ופתאום אני תופסת את עצמי, ואומרת- ה'! תודה!
פתאום אני מרגישה שיש לי עוד המון דברים ללמוד ושיש לי עוד דרך ארוכה לצעוד (אחרי הכל, אני צריכה לסיים שמינית, ש"ש ולהתחיל ללמוד משהו), וחוץ מזה, אני גם רוצה שהמיועד לי (מי שזה לא יהיה) גם יגדל...
אני מציעה לכן להתגבר ולהמשיך הלאה, כי יש עוד המון דברים להספיק לפני חתונה (ואני לא מדברת על נישואים מאוחרים, אבל עד גיל 19 או 20 יש לך עוד כמה שנים), ולא כדאי שתמצאי את עצמך אמא מתוסכלת שלא עשתה כלום מלבד חיתולים, כביסות, ספונג'ה וכלים.
תשובה
החלטנו לפרסם, שעוד בנות יהנו מהתובנות שלך...
כמובן נשמח גם לתגובות.
תודה.