לא שוכחת...

שאלה

כבוד הרב, שלום וברכה!

אני מעדיפה לא לכתוב את שמי, כי הייתי די פעילה בנסיונות להפיל את תכנית הגירוש. ולמען האמת, האמנתי באמונה שלימה (ממש!) שההתנתקות לא תהיה. לא רק בגלל שהרבנים אמרו ככה, אלא בגלל שאני תמימה. הייתי ילדה לפני ההתנתקות הזאת, חשבתי שהקב"ה לא יתן לצרה כזאת לבוא עלינו, במיוחד על הצדיקים שגירשו אותם ככה מבתיהם. בליל תשעה באב עמדתי בחלון החדר שלי וחיכיתי לראות את אליהו הנביא עובר שם ומודיע על בואו של משיח. בשיא הכנות חיכיתי לו ולא הבנתי למה הוא לא מגיע. לגוש קטיף לא ניכנסתי, גם בשבת שלפני. פחדתי לצאת המאשליה שזה כן יקרה. ידעתי שאני לא אעמוד בזה. היום, אחרי ההתנתקות אני אומרת תודה לקב"ה שעיכב אותי מלהיכנס לשם, כי היום הייתי נמצאת במחלקה סגורה בבי"ח לחולי נפש. בתמונות לא עמדתי. עד היום אני לא עומדת בזה, כששולחים לי מיילים מצמררם עם סרטים על ההתנתקות. אני כל פעם מתפרקת מחדש. אחרי הגירוש משהו בי רצה להמשיך הלאה, לחיות, אבל בחרתי לעשות זאת בדרך ההתעלמות, בדרך השיכחה. אבל אני מרגישה בשבועות האחרונים שמשמים אומרים לי שאסור לשכוח וכל יום האיזכורים של הגוש רק מתגברים עלי. אני כבר לא יכולה ללמוד, אני לחוצה אל הקיר עם זה..... לא מסוגלת לחיות כבר!!! אני מאמינה עדיין בקב"ה וחס וחלילה אין לי כעס לקב"ה וטינה או משו כזה. אבל יש בי הרבה מרירות וכעס על מי שעשה את זה ועוזריו. איך אני אתגבר על זה???!?!?! כבוד הרב, תעזור לי! תאמר לי איך להתגבר! בכל העלונים של פ"ש אני מוצאת כל מיני מילים מליציות כאלו על איך לצאת מהמשבר וגם בבי"ס כל הזמן מבלבלים ת'שכל בכל מילים מעצבנות כאלו! אין מי שיגי לי דוגרי, איך לצאת מזה, אולי כי כולם עוש שבורים באמת כמוני? ורק בגלל שהם המבוגרים הם מדברים ככה? מה אני אעשה? אני מאבדת את המושכות.....אין לי כח .....

תשובה