לא נסלח? - ניסיון לתשובה מסכמת

לשואלת שלום, וסליחה על העיכוב.
כמו שכתבת בתחילת דברייך, השאלה ´טחונה´ למדי... אני רוצה להקדים ולומר שלדעתי עיקר ההתרכזות שלנו צריכה להיות בעשייה חיובית והארת פנים, שלא יווצר מצב שנהיה עסוקים כל הזמן בהסתבכות סביב עצמנו והתפלשות בשאלה אם וכמה לסלוח. חשוב לא להוציא את הנושא מהפרופורציה, הרבה יותר בריא לעסוק בבניה ולא ב´מלחמת מאסף'. כדי לשמוח ומתוך כך לחיות, לעבוד את ה´ ולקרב אנשים ליהדות צריך להיות שמחים ולא מכונסים בתוך עצמנו.
יחד עם זאת, הנושא חשוב ולא באתי לשלול את העיסוק בו אלא רק לתת את המקום הנכון שלו.
אני חושב שהעובדה שאינך מוצאת את עצמך בנושא מעידה על כך שאת אחת שחושבת, כי הנושא הוא באמת מורכב, וקל מאוד להיתפס לצד אחד בקיצוניות ולהיות בו שטחיים.

בנושא הכאוב שהעלית מושמעות דעות רבות. אולם, אם מתבוננים בדברים היטב רואים שהויכוח אינו גדול כל כך. הרבה פעמים מי שאומר שצריך לסלוח מתכוון לדבר אחד, ומי שמתכוון שאין לסלוח מתכוון לדבר אחר. כמו כן, הטענות שכל צד משמיע הן למעשה איזונים של הצד השני – איזונים שגם הצד השני מסכים להן.
לכן, לדעתי את צריכה קודם כל לשאול את עצמך להיכן נטיית הנפש שלך, ואחר כך, אם יש צורך, לאזן אותה.
ואסביר את כוונתי.

[אם את מרגישה באופן טבעי רצון לסלוח למשתתפי הגירוש – יש לכך מקום], אבל את צריכה לדעתי לשים לב לכמה דברים:
א. מצד המעשה – שימי לב שאין הדבר נובע מחוסר הבנה בחומרת המעשה ומתוך חוסר הזדהות עם המגורשים. מי שאומר שהוא סולח צריך להיות במצב כזה, שגם אם יבוא אליו אדם ברחוב ויירק עליו – הוא יסלח לו בליבו (וכמו שיש סיפורים בכיוון כזה על גדולי ישראל). אחרת, זהו סימן שהסליחה היא רק מהשפה לחוץ ואינה אמיתית.
ב. מצד הנפגע - מרכיב יסודי בבריאות נפשית הוא שאדם יכבד את עצמו ולא ישים את עצמו כסמרטוט. אדם שמתנהג כסמרטוט אינו מכבד את עצמו וקל וחומר לא את אחרים, ואף אחד לא מסתכל עליו. לכן, צריך שהסליחה תבוא מאצילות נפש אמיתית ולא מחוסר חוט שדרה. צריך להיזהר לא להיות בעלי מוסר נוצרי של הושטת הלחי השניה, כי מוסר כזה מביא בסופו של דבר לתוצאות הפוכות. תשאלי את עצמך, האם את מרגישה היטב את הפגיעה והכאב אלא שבכל זאת את מתעלה על עצמך וסולחת, או שגם אם יירקו עלייך לא יהיה איכפת לך בכלל?
ג. מצד הפוגע – סליחה כאשר הפוגע לא חזר בתשובה אפשרית רק כאשר הסולח לא מכריז על כך באופן ציבורי. שהרי לא יעלה על הדעת שאשה מוכה תאמר לבעלה ´אני סולחת´ בעוד הוא מתכנן את המכה הבאה... אין שום סיכוי שבעלה יחזור בתשובה באופן כזה, כשהיא עצמה משדרת לו שלא קרה שום דבר נורא. ההכרה בחטא היא תנאי בסיסי לתשובה.

[אם את מרגישה באופן טבעי שאינך סולחת למשתתפי הגירוש – גם לכך יש מקום], כי אין בהלכה חיוב לסלוח למי שאינו מבקש סליחה. אולם גם כאן כדאי שתשימי לב לכמה דברים:

א. ´לא לסלוח´ אין פירושו ´הם לא אחים שלי´, וודאי שאין פירושו שנאה. הכוונה היא שמעשה מסוים שנעשה אינו מעשה מוסרי ולכן את לא סולחת עליו, אבל יכול להיות שאותו אדם עצמו שהשתתף בגירוש עושה מעשים יקרים וחשובים מאוד, יכול להיות אפילו שהוא מסכן את החיים שלו בשבילך! וגם אם לא, הם עדיין אחים. אחים שעושים מעשים רעים.
ב. לזכור שרבים ממשתתפי הגירוש היו מבולבלים, ובבחינת ´שוגגים´. חלקם שאלו את רבותיהם והללו הורו להם לא לסרב פקודה. אמנם, את לא צריכה משום כך לעבור לסדר היום, כי כשבתוך משפחה נעשה מעשה שלא ייעשה צריך להבהיר את הדברים. אמנם, יש גם חלק ממשתתפי והוגי הגירוש שנהגו באכזריות לשמה.
ג. לזכור ש´לא נסלח´ הוא זמני – וכל מי שיחזור בתשובה אמיתית, נסלח לו! בזמן הגירוש היו חיילים שמיד אחרי שגירשו משפחה הם אמרו לה ´סליחה´. ודאי שאין לבקשת סליחה כזו ערך. התשובה הראויה לחיילים כאלו היא, לדעתי – אני אסלח לך בלב שלם אם תצהיר שלא תעשה זאת יותר.
ד. כמו שכתבתי בהקדמה, לא ללעוס את הנושא הזה יותר מידי. גם אם לא סולחים על מעשה מסוים צריך לשמור על השמחה ועל הארת הפנים, ולשים לב שהדבר לא יהפוך אותנו לזעופי פנים.

אני מקווה שלא סיבכתי עוד יותר את התמונה... אנסה לסכם בשיא הקיצור: אין חיוב לסלוח למי שפוגע ולא מבקש סליחה, אבל כמובן גם לא לשנוא את האדם, אלא רק לא לסלוח על המעשה המסוים. אם אדם סולח מיד אחרי שהוא נפגע הרי זה מעיד הרבה פעמים על חוסר חוט שדרה, ועל כך שהוא רואה את עצמו כסמרטוט שאפשר לדרוך עליו והוא יסלח. אדם אציל נפש שבכל זאת סולח יכול לסלוח בליבו (בתנאי שהוא יסלח גם למי שיירק עליו ברחוב ומתכנן לעשות זאת שוב), אבל לא לומר זאת לאדם הפוגע, כדי לא לסתום את הגולל על האפשרות שהפוגע יחזור בתשובה.

ויהי רצון שנעסוק בשאלות נעימות יותר, ולחזור לכל מרחבי ארצנו
שבת שלום
יעקב,
yaakov@makshivim.org.il