לא מוצא את הדבר שממלא אותי בפידבאק שאני מחפש...

הזוהר הקדוש כותב: "תורה, תורה, אור כל העולמות, כמה ימים ונחלים ומעיינות מתפשטים ממך לכל הצדדים. ממך הכל. עליך עומדים עליונים ותחתונים, אור העליון - ממך יוצא" (חלק ג עמ' קסו).
תאר לך נהר שוטף, מחיה ומרווה, מטהר ומרענן. תאר לך אור עליון, בהיר ונעים... האם תהיה למי שיפגוש בדבר כזה שאלה "מה אני צריך את זה בכלל?" בוודאי שלא, להפך - כל מה שערב ונעים ומאיר, האדם חפץ בו ומשתדל להשיגו.
אמנם ערבות ומתיקות התורה אינה ניכרת לעין במבט ראשון, להפך - כדי להשיגה נדרשים מאבק, התמודדות ומסירות. וכבר אמרו חכמינו ז"ל על המצב ההתחלתי שאליו נקלעים לומדי התורה: "במחשכים הושיבני - זה תלמוד בבלי" (מסכת סנהדרין דף כו). אבל מי שאינו נבהל מן ה"מחשכים" הללו, מי שניגש אל הערפל - עשוי למצוא בתוכו בהירות ומתיקות. לא בכדי אנו מתפללים בכל יום "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו", כי אם התורה "תחייך" אלינו ונזכה לטעום אפילו משהו מטעמה הערב - לא נרצה עוד שום דבר, אלא להוסיף ולהרגיש עוד מזה הטעם המופלא, אור כל האורות, מקור כל התענוגים.

על זה כתב רבי נחמן מברסלב: "אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה. כי יש נעימות בתורה, וזהו העיקר, לזכות להרגיש הנעימות שיש בתורה" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה עא). משום כך, הורו חכמינו ז"ל בעניין הלימוד: "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ" (מסכת עבודה זרה דף יט), וביאר רש"י: "לא ישנה לו רבו אלא מסכתא שהוא מבקש ממנו, שאם ישנה לו מסכתא אחרת, אינה מתקיימת, לפי שלבו אחר תאוותו".

מדהים - קיום התורה בלב האדם, תלוי בחשקו לאותו לימוד!
בעניין זה, ביאר באופן נפלא ה'עין יעקב', שאת הצורך ללמוד במקום שלבו חפץ, לומדים חכמינו ז"ל מן הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו" שבתהילים. שואל ה'עין יעקב', והרי תחילת הפסוק - שהוא תחילת ספר תהילים - הוא: "אשרי האיש אשר לא הלך..." מה הקשר בין שני הדברים? מסביר ה'עין יעקב' - אחר שהזהיר הפסוק ממה להתרחק (דרך רשעים, מושב לצים וכו'), נתן לאדם מקום שבו על כל פנים ייהנה וישמח. שלא ידחה האדם את יצרו הרע מכל וכל, על דרך שאמרו חכמינו ז"ל ביצר הרע: "שמאל דוחה וימין מקרבת".
צריך גם לתת משהו ליצר, דהיינו, לרצונו של האדם ליהנות ולשמוח. והיכן אפשר 'לתת' ליצר הרע משהו כדי להניח את דעתו ולמלא את תאוותו? על כך מפרט המשך הפסוק: על ידי לימוד של החלק המהנה אותך בתורה, "כי אם בתורת ה' חפצו", שלפחות שם ייהנה.
זוהי החשיבות של הרגשת הנעימות בלימוד, היא "מרגיעה" כביכול את היצר הרע. אבל אם, חלילה, גם מן התורה האדם אינו נהנה, אזי הוא בגדר של "שמאל דוחה וימין דוחה", והיצר שלא בא על סיפוקו - עלול להתגבר ביתר שאת, דווקא משום שלא ניתן לו מבוקשו.
זהו כמובן רק עניין וטעם אחד לנחיצות הלימוד - הגנה מפני היצר (וזה מועיל, כאמור, רק בלימוד נעים ומהנה). ודאי שעיקר הטעם, כבכל המצוות, לקיים רצון בוראנו, אבל הקדוש ברוך הוא, בחסדו, גילה לנו טפח מטעמי מצוותיו לקרב הדבר לדעתנו וללבנו.

כותב הרמח"ל: "ואמנם אמצעי אחד נתן לנו הא-ל יתברך שמו, שמדרגתו למעלה מכל שאר האמצעים המקרבים אליו יתברך, והוא תלמוד התורה... כי הנה רצה בחסדו וחיבר לנו חיבור דברים... שבסגולת הדברים ההם יהיה, שמי שיהגה בהם בקדושה ובטהרה, על הכוונה הנכונה שהיא עשיית חפצו יתברך שמו - יתעצם בו על ידם מעלה עליונה ושלמות גדול עד מאד... ולא די מה שקונה האדם בעצמו מעלה ושלמות - אלא שמציאות הבריאה כולה בכללה ובפרטה מתעלה ומשתלם..." (דרך השם חלק א פרק רביעי סעיף ט).
תכלית המצוות כולן - להתקרב אל ה', לחוש את קרבתו ולהתענג על אהבתו. לאו דווקא בעולם הבא, כי אם אפילו כאן, בעולם הזה ממש. אפשר להכניס רוחניות ואלוקות לחיים ולמעשים כולם. לא עוד מעשי יום יום אפורים, ענייני שגרה והכרח פעוטים, כי אם מעשי רוממות וקדושה, בכל פרט ובכל עניין - מכוח התקשרותנו לתורה.
עצם הלימוד, מלבד היותו מקנה ידיעות, מעצים באדם מעלה ושלמות, זכות וקדושה, כדברי הרמח"ל. וכבר דימו חכמינו ז"ל במקומות רבים את התורה למזון. ממש כשם שאדם נזקק באופן יום-יומי לאוכל לקיום נפשו, כן נצרכת למזון גם נשמתו. בכל "טעימה" ו"טעימה", בכל מילה ומילה - מתחזקת הנשמה וגדלה, מתעצמת והולכת. זוהי, כדברי הרמח"ל, "סגולת הדברים", כלומר יש כוח רוחני סגולי ופנימי שהקדוש ברוך הוא גנז בתורתו והוא מעניקו ללומדיה, מה שאין כן, כמובן, בשום לימוד ובשום סוג השכלה שבעולם.
כל החכמות שבעולם, בהיותן אנושיות, לא קשורה בהן הסגולה הזו, ולכן הן אינן מעצימות את נשמת לומדיהן (אמנם הנשמה גדלה לאט לאט, כמו תינוק, ועל כן אי אפשר לצפות לחוש בשינוי הזה תוך זמן קצר, אבל לימוד מתמיד יחולל בוודאות שינוי עמוק ופנימי בלב הלומד ובנפשו).
מלבד התועלת העצמית, הרוחנית, שהאדם רוכש בלימודו, עוסק הוא גם תוך כדי לימודו בעשיית חסד עצום לכל הנשמות התלויות בו, לכלל ישראל, ואפילו, כדברי הרמח"ל שם, לבריאה כולה. בהיות התורה, כלומר החלק האלוקי הפנימי שבה, מזון וקיום לנבראים כולם, העוסק בה נעשה, כביכול, לשותפו של הקדוש ברוך הוא בבריאת עולמו ובקיומו.

מלבד זכות וחסד, הגנה ושלמות, זוכה העוסק בתורה למתנה נפלאה נוספת: "צורה" של יהודי. לא במובן החיצוני, כמובן, כי אם במובן הפנימי - הנפשי והשכלי. כי יש דרך מחשבה והתבוננות בעולם ובמאורעות כולם - שמיוחדת רק לנו. לחשוב ולהרגיש כמו ה', עד כמה שייתכן אצל המין האנושי. וכך פירש האור החיים הקדוש את הפסוק "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א כז): "ברא האדם בשני צלמים, הראשון צלם הניכר בכל אדם ואפילו בבני אדם הריקים מהקדושה... והשני הם בחינת המאושרים, עם ישראל, נחלת ש-די... והרי זה בא ללמדנו כי יש בנבראים שני צלמים: צלם הניכר וצלם אלוקי רוחני נעלם".
מכאן שיש "צורה" של יהודי שהיא "צלם אלוקים" ממש. כך פירש גם רש"י את המילים "בצלמנו כדמותנו" (בראשית א כו): "כדמותנו - להבין ולהשכיל".
השכלת התורה - היא היא אותם "צלם ודמות".
זוהי מעלת התורה, שהיא "לבוש" לדעתו האין-סופית של בוראנו. העוסק בה, קונה גם הוא "שכל אלוקי" ודרך התבוננות אלוקית על הכול, על כל ענייניו ומאורעות חייו. שכל כזה, עמוק ומורכב, דק ועדין, אינו קיים כלל בשום חכמה אנושית הבנויה רק בדרך היקשים וסברות, וחסרה את שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, ואת "השלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה" שבהן חקק ויצר ה' את עולמו, כמובא בספר יצירה משנה א. כל אלה ועוד דברים רבים ועמוקים מצויים בתורה, ובה בלבד.
הדיוק, העמקות, בהירות המחשבה, התכליתיות - כל אלו שייכים ונוגעים ל"צורה של יהודי", וצורה כזו "מתעצבת", כאמור, עם כל מילה ועם כל הבנה שאדם זוכה ללמוד ולהבין בתורה.

נמצא, שטעם הלימוד, מעבר לרכישת ידיעות התורה והלכותיה, נפרש ומתפשט לתחומים רבים: שלמות, זכות, הגנה, שכל של יהודי, חסד ושפע לכל הבריאה ועוד טעמים ומעלות עד אין קץ.
אינך חש בזה? מעודך לא טעמת טעם כזה?
אולי תנסה להחליף את החברותא שלך, או ללמוד מרב אחר (וזו גם המלצת חכמינו ז"ל בגמרא עבודה זרה יט: "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", ופירש רש"י את מילת "מקום" על רב אחר שאולי מתאים לו יותר). אולי תנסה ללמוד בזמן אחר (בבוקר אחרי התפילה במקום בערב, או להפך וכדומה), או לעבור ללמוד נושא אחר. יש, ברוך ה', "מקצועות" רבים בתורה, ולכולם עומק וחן, מעלה וסגולה. תורה, נביאים, כתובים, מדרש ואגדה, משנה, גמרא, הלכה, מוסר וחסידות. ובוודאי, לפי מצב נפשו ומעלתו, חינוכו או נטיותיו, כל אדם מוצא חשק והתעוררות בלימוד אחר, שדווקא משם נתיבו המיוחד להיכנס להיכל התורה ולהתענג בנעימותה. אם יתענג משם, נקל יהיה לו להפליג הלאה לעומק ולרוחב, בזמן ובמסירות שיקדיש לה - עד שגם עליו ייאמר הפסוק במשלי "באהבתה ישגה תמיד".