לא מאמין

שלום לך.


המצב אותו את מתארת, אינו פשוט כלל. מצד אחד, את רצון עז לעזור על אחיך ולשמור אותו במסגרות הדתיות, ומצד שני, אין לך שום סמכות הורית לגביו, ואין לך יכולת החלטה על עתידו. מה גם שלך רעיונות אחרים מלהורייך בנוגע לדרך החינוך שלו.

אומר שני דברים שהם אחד, לגבי היחס אליו ולגבי היחס להורים.

ככלל, למדנו ש"אין כפייה ברוחניות". אדם חי מתוך עצמו, מחליט את החלטותיו בכוחותיו האישיים ואין הוא נותן שיכריעו עבורו. זוהי משמעותו של היות אדם: החופש למלא אחר רצון פנימי, ללא השתעבדות לאדם אחר.
כמובן שחינוך איננו כפייה. יש זכות וחובה גדולה להורים לחנך את ילדיהם בדרך של טוב, של מוסר, של תרומה לסובבים אותם, של פיתוח העולם והארתו בעזרת תורה ומצוות. "מטרת האדם היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר". אולם הדרך לחינוך נכון מתחילה לא בכפייה, אלא בפיתוח הרצון הפנימי של הילד להיות כהוריו. אם הוא מעריץ אותם, את דרכם, את אורחותיהם, אין שום סיבה להאמין שהוא לא ילך בדרכם החינוכית.

את זכית להיות במקום שבו את יכולה להעניק, ולעומת זאת העול הגדול של המחויבות איננו על כתפייך. את יכולה להיות לאחיך יועצת טובה ומקשיבה, שמקבלת אותו כפי שהוא עכשיו ולא מעירה לו על אורחותיו, אולם מייעצת לו בתום לב אודות הדרך שנראית לך נכונה. זו מסילה גדולה להגיע לליבו באופן שאיננו מניפולטיבי ומנסה לאכוף, אלא להיפך: מקשיב, תומך ונכון להיות עבורו.

להורייך, באופן טבעי, קשה מאוד להיות במקום הזה, מחמת עול החינוך שעל כתפיהם והחרדה כי הם "מפספסים את הבן", אולם את נמצאת במקום אחר, ויכולה לתת לאחיך את הכתף לה הוא זקוק, ואולי על ידי כך להשיב אותו לעצמו ולדרך מאירה עבורו.

(בנושא הפנימייה: התייעצי איתו. שאלי אותו לדעתו. הציעי בפניו את רעיונותייך ותני לו להחליט. בסופו של דבר, נדמה שהוא זה שיחליט לאן ילך)

בהצלחה רבה,
משימה גדולה לך, משימת ההקשבה באמת.

אור וטוב,
נחום.