לא ידעת מה זה בנים - מוגזם!!

שלום לך בת ישראל תורנית ודוסית,

כן, תורנית ודוסית ולא להיפך. זה שקשה לך ואת בודקת ומבררת לא הופך אותך ל"להיפך". יש שלב בחיים שבו אנחנו עוברים מלשנן ולדקלם את הפזמונים שחינכו אותנו אליהם מגיל צעיר, ללהבין, לבדוק, לחשוב וללמוד. זה חלק מרכזי מאוד בהתבגרות שלנו, וכל הכבוד שאת חושבת ומבררת גם כשאת האחרות זה לא מעניין. לא צריך להבהל מזה שהכל מתנפץ ויש שאלות. ולברר זה לא מחייב לוותר על הדרך שלנו או להפסיק ללכת בה, זה רק מעביר אותנו לשלב שבו אנחנו הולכים בדרך שמובנת לנו, ש"בחרנו אותה מחדש". בדקנו, שאלנו ולמדנו והגענו למסקנות "משלנו", לפעמים דומות לאלה ששיננו לנו תמיד ולפעמים לא. תלוי על איזה פזמונים גדלנו (חשוב, כמובן, שהבירור הזה יעשה ע"פ התורה ולא רק ע"פ מה שנראה לנו)...

נראה לי שצריך להפריד את השאלה והתשובה לשניים – החלק הראשון – האם בכלל צריך להפריד? האם הפזמון שגדלנו עליו בכלל נכון? אולי זה בכלל פוגע בחיים שלנו? אולי זה לא טוב? החלק השני – גם אם ברור לי שצריך להפריד, תראו מה זה גורם לי! איך חיים עם זה???

ונענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון –
התשובה על ההפרדה היא פשוטה אבל קשה. החשיבות של ההפרדה בין בנים ובנות היא חשיבות לטווח הרחוק, יש לה הרבה השלכות על כל התהליך של חיפוש בן זוג והקמת בית. כל קשר עם בנים צריך להבחן ע"פ המדד הזה, ולכן אם הקשר הוא לא בגיל של נישואין זה יכול להיות מסוכן ולהוביל ללא מעט עבירות ולכן חז"ל אסרו את הקרבה בין בנים לבנות שלא לצורך נישואין. עד כאן החלק הפשוט. החלק הקשה הוא בגלל שלנו מאוד קשה לראות את זה, כי הטווח הרחוק הזה רחוק מאיפה שאנחנו נמצאים עכשיו. הוא גם קשה כי קשה לקיים אותו. זה מאוד קורץ שיהיה לי חבר, מרגישים את זה בבטן, זה מאוד כיף שיהיה לי קשר עם בנים ושאני אדבר איתם ויהיה סבבה וצחוקים איתם, [זה גם מאד טבעי] ומאד לא קל להתגבר על הרצונות האלה.

ופה מגיע החלק השני – איך חיים עם זה?

איש חכם אחד אמר פעם "מי שיש לו למה - יוכל לשאת כל איך". נשמעת סתם סיסמא? לא! אם נהיה בטוחים שהדרך של ההפרדה טובה ונכונה בשבילנו, יהיה לנו הרבה יותר קל להתמודד עם כל הרצונות שהזכרנו מקודם, וגם עם איך אנחנו נראים בעיני אחרים ומה הם אומרים עלינו (וזה נכון לגבי כל פעם בחיים שנעשה משהו שבעיני אחרים נראה מוזר או דוס מדי או החשש מפני מה שיגידו).

ודאי שיש מקרים בחיים שנאלץ לדבר עם בנים. לפעמים זה אפילו כשאמא שולחת אותנו להביא משהו מהשכנים והבן שלהם פותח, או כשנכנסים לחנות ויש מוכר ולא מוכרת ועוד אינספור סיטואציות בחיים. ואז מדברים עם הבנים, בנימוס ובצניעות.

אם נקבל את זה שצריכה להיות איזו ביישנות בין בנים לבנות, בישנות יפה שקוראים לה צניעות, השיחה איתם תהיה קלה הרבה יותר, ההרגשות הכל כך טבעיות, הגיוניות ובריאות שתיארת, של ההתבלבלות וההתפדחות יפחתו (לא יעלמו לגמרי, אבל מה שישאר זו אותה בישנות יפה שתיארתי קודם).

אני לא מכירה אותך, ולכן יכול להיות שמה שאני כותבת עכשיו הוא לא רלונטי, אבל ההתפדחות והבלבול שיש כשמדברים עם בן יכולה לנבוע גם מבטחון עצמי נמוך, ופה את צריכה להיות כנה עם עצמך ולבדוק אם יכול להיות שחלק ממה שאת מרגישה נובע מזה. האם כשאת מדברת עם אנשים חדשים או גדולים או כאלה שאת מרגישה שהם טובים ממך את גם מגמגמת ומתבלבלת?


כתבת שאת רוצה חבר שיעזור ויתמוך, אבל למה חבר יכול לתמוך יותר מחברה? יש מקרים שחברה תוכל להבין אותך, לעזור לך ולתמוך בך הרבה יותר טוב מחבר. חבר רק בשביל למצוא בו נחמה זה יכול להיות מסוכן, ואת זה לא אני אומרת, אלא פסיכולוגים וחוקרים. כשמחפשים בן זוג מחפשים לא רק את זה שינחם וירגיע אלא את זה שידע גם להוכיח אותי כשצריך, שיריץ אותי לפעול כשצריך.


גם אם ביררנו לנו דרך, זה לא תמיד קל ללכת בה. אבל אם אנחנו בטוחים בה – נשמח על כל דקה שאנחנו מצליחים ללכת בה. לפעמים כדאי לנו להציב מטרות או דברים שמחזקים אותנו (זה יכול להיות סיפור או דמות או אפילו משפט) וברגעים קשים "להאחז" בהם ולשאוב מהם כח.

מקוה שהצלחתי להגיע לנקודות שמציקות וקשות לך בנושא הזה. את מוזמנת בשמחה להמשיך לשאול ולברר.

בהצלחה רבה,

ליאב
liav250@gmail.com