לאה אמנו

שלום וברכה

התורה לא איפשרה לנו לחדור לעולמה של לאה אמנו. לא זו בלבד, אלא שאין אנו יודעים לאמתו של דבר עד כמה היא הייתה שותפה בכך, עד כמה נכפתה על ידי לבן, מה היו האפשרויות שעמדו בפניה וכדו'.
קשה לקרוא למניע לא להינשא לעשו כמניע אישי לא טהור.
כנראה שמעשיה היו מורכבים מאוד, ובעיקר מהרצון להיות נשואה ליעקב אבינו ולהקים עימו את עם ישראל. ככתבתי על כך בספר "כתנות אור", ואני מצטט מספר אחר - בצלמו - כמה מילים על הנושא:

תרגום ההיבט העקרוני של שתי מערכות הנישואין המופיעות בפרקי
הבריאה לשפה קיומית יכול להיעשות יפה בניתוח נישואי יעקב אבינו
חי אישות 161
עם שתי נשותיו. נישואי יעקב ולאה הושתתו בדרך הדומה לפרק א בלבד.
בלא להיכנס למשמעות הביטוי של "וירא ד' כי שנואה לאה", אנו מוצאים
כי הקשר היחיד בין יעקב ולאה בתחילת דרכם היה לידת הילדים. אין אנו
מוצאים מילה אחת של קשר שנוצר בין בני זוג, ואין אנו מוצאים הבעת רגש
או יציאה מהבדידות שלהם. לאה ניתנת ליעקב בעל כורחו, והוא בצדיקותו
אינו מבייש אותה אלא ממשיך לחיות עימה, אם כי במערכת קשרים שאינה
ברורה כל צרכה.
לא זו בלבד שהכתוב מכנה את היחס כיחס של "שנאה", עוד אנו יכולים
ללמוד על טיב הקשרים ביניהם מסיפור הדודאים. ביום שנתנה לאה לרחל
מעט מדודאי בנה וזכתה בהסכמתה - "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי
בְנֵךְ" )שם ל, טו(, יצאה לקראת יעקב באומרה: "אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ
בְּדוּדָאֵי בְּנִי". אישה היוצאת לקראת בעלה בקביעה כי עליו לבוא אליה, שכן
שכרה אותו בדודאי בנה, מבטאת את הכאב העצום בו היא חיה ואת טיב
הקשר ביניהם. ואכן, גם בהמשך אין אנו מוצאים עיסוק של הכתוב בקשר
אינטימי מיוחד בין יעקב ולאה. אף שהתייעץ גם עימה קודם עלייתו לארץ,
ואף שבהמשך הדרך הוא שם אותה ואת ילדיה אחרונים בקדמו את פני עשו
למלחמה, אין התורה מתארת דביקות בה והתקשרות מיוחדת בה. לאה
הייתה חשובה ליעקב כאם ילדיו, אך לא כאשתו.
אפילו לאחר מות רחל אין אנו מוצאים את העדפתה של לאה. לאור דברי
חז"ל אירע ההפך הגמור, ויעקב העדיף את בלהה על פניה. כך ביארו חז"ל
את הפסוקים המדברים בהליכתו של ראובן לשכב את בלהה פילגש אביו:
"...ומה אני מקיים וישכב? עלבון אמו תבע, אמר: אם אחות אמי תהא צרה
לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי?! עמד ובלבל מצעה" )ילקוט
שמעוני קלז(. כל זה מלמד על בניין הקשר ביניהם על בסיס הפריון בלבד.
לעומת זאת, מבנה יחסי יעקב ורחל קרוב לשלושת מרכיבי הנישואין כמתואר
בסוף פרק ב של ספר בראשית. נישואין אלה פותחים דווקא בעזיבת איש את
אביו ואת אמו – יעקב עוזב את ביתו ופוגש ברחל ליד המעין, ואף רחל עוזבת
את בית אביה וגונבת בהמשך את תרפיו. למעלה מכך, נישואין אלה מבוססים
על "ודבק באשתו". אין רחל צריכה לצאת לקראת יעקב ולומר כי שכרה
אותו. יעקב הוא שעבד למענה שנים רבות, והתורה תיארה אהבה מופלאה
זו באומרה "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". בסך הכול עבד ארבע
162 בצלמו
עשרה שנים u1500 למען חייו עם רחל. גם מקומה של הצלע השלישית – ההפריה
– לא נעדר. אמנם, לא היה מדובר במצב פשוט, והכתוב אינו מסתיר את חרון
אפו של יעקב ברחל בשעה שאמרה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". ברם,
בסופו של דבר זכו יעקב ורחל בפרי בטן, ובסופו של דבר נחשב יוסף בנה
לבכור ישראל: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו
נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה..." )דבהי"א ה, א(.
נדגיש כי דברים שאמרה רחל על חשיבות פרי הבטן נבעו מאותו היבט של
פרק ב, לאמור: אין מדובר באחריות לקיומו של העולם. יעקב עצמו העמיד
צאצאים הרבה, וגם אם לא יהיו לרחל וליעקב ילדים משותפים יתקיים
העולם. דבריה הנואשים של רחל – לדעת הרמב"ן היא איימה בהתאבדות:
"...ואם אין שתמית עצמה בצער" )בראשית ל, א( - נבעו מתחושתה הקיומית
העמוקה שאין טעם לחייה שלה ללא לידת ילדים. שורש תביעת הילדים הוא
עולמה החוויתי והרצון לממש את הווייתה כאם. ניתן ללמוד על מבטם של
חז"ל בתחושה זו דרך דברים ששמו בפיה של חנה בבואה לתבוע את לידת
שמואל מריבונו של עולם: "אמרה לפניו: ריבונו של עולם, כל מה שבראת
באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עיניים לראות ואוזניים לשמוע חוטם
להריח פה לדבר ידים לעשות בהם מלאכה רגלים להלך בהן דדים להניק בהן
- דדים הללו שנתת על לבי למה לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן!" )ברכות
לא ע"ב(. זהו מוקד שונה מאשר האחריות לעתיד קיום העולם.
לכפילות הקשר בין איש ואישה וביסוסו יש משמעויות רבות, ובעיקר
לשאלת מבנה הנישואין והמשך קיומם כאשר לא כל המרכיבים נמצאים. אנו
נדון בסוגיה זו בהמשך דרכנו.