כפייתיות- מפחדת כל הזמן ממה יחשבו עלי

שלום לשואלת היקרה!
התענגתי על השאלה שלך כי היתה בה רגישות אמיתית, גם לאחרים אך בעיקר לעצמך. זה ממש מדהים לראות איך בכל העידן המטורף והרעשני הזה, פתאום קמה מישהי שמעיזה להקשיב לעצמה ולרחשי לבה העדינים ביותר. חזקי ואמצי! אל פחד!

כעיקרון ההשוואה בין התפיסה העצמית את המציאות לבין התפיסה של האחרים את המציאות, היא טובה ובריאה ואפילו חיונית, משום שאם קנה המידה לשיפוט של פעולותינו היה רק אנחנו עצמנו, היינו יכולים להגיע לעיוותיים נוראים, לכן טוב שיש חברים ובני משפחה וסביבה בכלל, שלפעמים יכולים להצביע לנו על דבר נכון או לא נכון שלא שמנו לב אליו מתוקף היותנו רק בני אדם.
אך מצד שני, למרות שצריך להיות לנו דו-שיח עם הסביבה (אינטראקציה בלע"ז), אנו בפירוש לא צריכים לתת למעשים לדיבורים ולמחשבות של הסביבה להכתיב לנו את המחשבות הדיבורים והמעשים שלנו. משום שאם זה היה כך, ה´ לא היה בורא לנו שכל ונשמה וייחודיות. ה´ לא רוצה שנהיה כולנו אותו דבר, במחשבה בדיבור או במעשה. ה´ רוצה שנהיה אנחנו עצמנו באמת, והתורה והמצוות זה רק עצות איך להגיע לזה.

הנקודה הבעייתית הזו מגיעה כאשר יש פחד להיות אני באמת, כאשר יש איזשהו שכנוע עצמי שאם אראה מי אני באמת, הסביבה לא תוכל להכיל את זה, או בעצם, אני לא אוכל להכיל את זה שהסביבה לא תוכל להכיל את זה. בשלב הזה מתחילה מין "התכרבלות" לתוך עצמי ו... גם מה שתיארת, כפייתיות.
הכפייתיות היא תוצאה של פחד. כאשר אני רוצה שידי יהיו נקיות אני שוטף ידיים והפעולה הזו לא משאירה עלי שום רושם מיוחד, אני יכול אפילו לשיר תוך כדי הרחצה. אך כאשר אני מפחד שידי יהיו מלוכלכות, כי זה לא מקובל וכולם ילעגו לי ויחשבו אותי לנבזה ושפל, הצורה שבה אשטוף ידיים תהיה מהירה ועצבנית, וסביר להניח שתהיה גם מוגזמת, שימוש בסבון רב מדי, שפשופים רבים, לעיתים עד זוב דם, וכן הלאה...
הפעולה הכפייתית עצמה, לא תמיד שלילית, אבל הפחד... [הפחד לא מוביל אותך לשום מקום שמפתח אותך, רק למקום מקטין ומשפיל, שאת לא רוצה בו ואבינו שבשמים בוכה איתנו כאשר אנו מגיעים למצב הזה].
לכן, השאיפה היא לא לפעול מתוך פחד, אלא מתוך מה שנכון באותו מצב.

תוכנית עבודה בסייעתא דשמיא
שלב א´: "אל תפחד מהפחד"
באופן מעשי, הייתי ממליץ לך, לפני כל פעילות כזו שתיארת, לשאול את עצמך: "למה אני מסתירה?" או "למה יש לי את הדחף להסתיר?" (דחף=פחד), ולהשתדל לענות לעצמך בכנות. אם זה עניין טכני, שכלי או רציונלי, אז תפעלי ע"פ ההגיון, ללא שום ספק. אך אם תזהי פחד או סיבה שאינה רציונלית, אז את כבר תצליחי לזהות את הפחד. ברגע שתזהי את הפחד הוא כבר פחות יפחיד.

שלב ב´: "נו, מה כבר יקרה"
בשלב השני, תתפסי איזו פינה לבד ותשאלי את עצמך "מה כבר יקרה אם... למשל... החברה שלי תראה אותי לומדת שמירת הלשון בבוקר?" ותנסי לענות לעצמך. ואם התשובה מפחידה אותך, תנסי להוסיף בסוף המשפט את המילים: "אז מה?". לדוגמא: "היא תגיד: וואי, וואי, נפלת עלינו כבד על הבוקר. אז מה?"
ותגלי במהרה
שזה לא כל כך נורא (זה לא חרוז שלי, זה גנוב מספר ילדים...).

אני סמוך ובטוח שבת רגישה כמוך, תגבש עוד עצות טובות ויקרות ע"פ הדברים האלו, וע"פ הדברים שיצופו לך כשתחשבי על זה.

מצפה לשמוע תגובות
שמואל
shmuelart@gmail.com