כל הזמן אסורים

שאלה

אני בשנות ה-40 לחיי, וסובלת, בהקשר הגיל כנראה, מדימומים תכופים ולא סדירים. שנתיים של נסיונות מגוונים לפתרון רפואי לא הועילו במאומה.

מזה חודשים רבים המצב הגיע לכך שאנו מותרים משהו כמו 3 ימים בחודש. למדתי ביסודיות דיני כתמים, אבל הדימומים הם מובהקים. כרגע אנחנו אסורים כבר כמעט 4 שבועות, וטבילה לא נראית באופק. שוב ושוב ביום הששי לשבעה נקיים מתחדש הדימום לעוד כמה ימים!

העדר האישות בודאי קשה, אבל זה לא הדבר הכי קשה. קשות ההרחקות; קשה החרדה מפני נפילה; קשה ההימנעות מכל סיטואציה של אינטימיות רגשית כדי שלא נגיע לידי ניסיון. לפי ההלכה מי ש"פיתו בסלו", שמור יותר מול הסכנות "בחוץ", מהרהורים. אבל אנחנו מרגישים שלא כך בשבילנו, כי אין לנו מושג מתי נוכל להיות ביחד!

בעלי שזכה להיות בעל אמונה תמימה, עסוק בלפשפש במעשיו, והוא חוזר שוב ושוב לתקופת רווקותו בה היו לו קשרים לא ראויים וגם אני במידה מסוימת כך. גם בשנות נישואינו הראשונות נפלנו מספר פעמים, אבל כבר שנים רבות אנו מקפידים ככל יכולתנו.

ואני? אני כועסת ומתמרדת. מוצאת עצמי לראשונה בחיי מפקפקת בטהרת המשפחה, באנושיות שלה, בהיגיון שלה. פתאום אני רואה את הצדק שיש בטענה לפיה ההלכה נקבעת רק ע"י גברים (בעת שלהם היה מותר לשאת כמה נשים, כך שגם אם אחת אסורה, אין הם צריכים לכבוש את יצרם). שאולי נשים אימצו את 7 נקיים הרבה מעבר לתחולתם דאורייתא, בניסיון לצמצם את חיי האישות בעידן שקדם לאמצעי מניעה.

אני יודעת שהרב לא יכול לתת היתרים, ולא לשם כך אני כותבת. אבל אני זקוקה לעזרה בתמודדות עם המצב הקשה שאנו מצויים בו, כי מצבי הנפשי לא פשוט בכלל...

בעלי ואני מנסים לתמוך זה בזה. אבל שנינו במצוקה. ושנינו נכשלים בשקיעה בדיכאון או בעצבנות בכל פעם שמתברר ששוב הטבילה נדחתה בשבוע לפחות.

אני מתנצלת על שהארכתי ואם גזלתי יתר על המידה מזמנו של הרב.

תשובה