שאלה
שלום רב,ותודה מראש על ההתייחסות..
אני לומד בישיבה גבוהה,ובקרוב אתחיל שיעור ד' (לא הייתי בצבא עדיין). ב"ה גדלתי בבית דתי, אך הוריי לא כ"כ שמחים מהעובדה שאני ממשיך ללמוד בישיבה, בעיקר בגלל הצד הכלכלי שכרוך בדבר,הם רוצים לראות את הילד שלהם "מסתדר" בחיים.מוצא מקצוע,פרנסה וכו'. אני רואה את העתיד שלי בחינוך והוראה וכד', וממש מרגיש איך השנים הללו בונות בי את המטען הרוחני שצריך לצבור כדי להיות איש רוח,מורה דרך לאחרים וכו',אך להוריי לא ניכר הדבר. מבחינתם, אם אני רוצה להיות רב - עלי להתחיל ללמוד עכשיו רבנות חד משמעית,ככל מקצוע חול שדרוש לו לימוד טכני של כמה שנים ו..הלאה, אפשר להתחיל "להתמקצע".
לשנות את תפיסת עולמם ולהראות להם איך הלימוד בונה בי את הצדדים הדרושים לבניין אישיות מתאימה למה שאני מייעד עצמי אליו - אני לא חושב שאצליח.
א"כ, עד כמה אני צריך להתחשב בדבריהם? האם שייך לבחור במסלול שבו ה'מקצוע' התורני באופק למרות שאני חושב שזה לא אידאלי מבחינתי? האם זה עדיין בגדר לימוד התורה שדוחה את כבוד ההורים? ובכלל, אשמח לשמוע איך בכל זאת אפשר 'לצמצם נזקים' , שלא יווצר מרחק נפשי ביני להורים למרות חילוקי הדעות..
תשובה
שלום רב,
אני יכול להבין את הוריך, אבל במקרה של לימוד תורה אתה לא צריך להתחשב בדעתם. לגבי הדרך, אי אפשר לייעץ ללא הכרות טובה, מכל מקום שיעור ד' זה מוקדם מידי ללימודי רבנות, צריך להתפתח בלימוד הגמרא בעיון ולהרחיב את הידיעות בתחומי התורה השונים.
הייתי מציע לך לבדוק לימודי תואר בחינוך דרך אחת המכללות התורניות שמשתפות פעולה עם הישיבות. למשל אצלי בישיבה לומדים דרך מורשת יעקב ועיקר הלימוד הוא בימי שישי מיותר לציין שהלימוד במכון ההוראה מעשיר תחומים שלא כל כך חזקים אצל בחורי הישיבה. כך שזה יכול להוריד את המתח עם הוריך וגם לקדם אותך לקראת עיסוק בחינוך, כל זאת בלי לוותר על לימוד התורה בצורה רצינית ויסודית.
יש סכנה בלימוד ללא תכלית ומטרה, כי אפשר ללכת לאיבוד במרחבי הזמן הבלתי מוגבל ולא להתקדם למחוזות הלימוד הרצויים.
כל טוב,
חיים רטיג, ישיבת "בינות" רעננה.