כיבוד הורים ועצמאות

שלום לך יקרה!
מה שלומך?
התחושות שאת מעלה על ה'נייר', מוצפות בכאב אמיתי. אני מרגישה שאת נקרעת בין הרצון שלך לנהל חיים חופשיים ועצמאיים, לבין המחויבות שלך להורים, הרצון לכבד אותם ולהסיר מהם כל דאגה מיותרת. אין ספק שהרגשות שלך הם נכונים ובמקום ומעידים על אופי של בחורה אכפתית ובת מקסימה. מה שנותר לך לעשות, הוא למצוא את הנתיב הנכון בין שניהם.
לגבי השאלה ששאלת,האם זו שאלה הלכתית, אינני רבנית ואינני יודעת לומר לך האם יש פסק הלכה בנושא. אולם אני מאמינה שההלכה שלנו היא לא רק ספר הוראות. למילים שנכתבו בקדושה ישנה מנגינה עדינה שעולה מבין הדפים וצריך לזהות אותה. התורה מחנכת להתפתחות עצמית, לשליחות וגדולה אולם גם מצווה לכיבוד הורים. (אין מה לעשות, בדרך כלל הם אלה יודעים הכי טוב מה כדאי לנו לעשות.) עליך נדרשת המלאכה החשובה של בירור מתמיד, היכן את קודם, והיכן הורייך קודמים לך.
עומדת להיות לך שנה אינטנסיבית. שנה ראשונה של לימודים היא אף פעם לא קלה, במיוחד אם לא הייתה לך אפשרות לעשות תקופה הכנה נפשית, תקופה של חופש ומרגוע בין השירות לאומי לבין תחילת הלימודים. לכן עוד יותר חשוב שלא יהיו לך לחצים מיותרים מאימך או מכל גורם אחר שיוכל לפגוע בשלווה הנפשית שלך או בלימודייך.
כמו שלך קשה לחזור הביתה, כך גם לאימך המעבר מן הסתם לא פשוט. אני בטוחה ששתיכן שמחות שחזרת, ומאושרות להיפגש לעיתים הרבה יותר תכופות ממה שאפשר לך השירות הלאומי. אולם כמו שלך יש קשיי הסתגלות, יש גם לה קשיים. היא לא רגילים לדאוג לך כל כך הרבה, לכלכל עוד נפש למשך כל השבוע ובעצם לגלות שהילדה שלה כבר לא ילדה בכלל, אלא נפש בוגרת ועצמאית שיכולה לעשות כאוות נפשה.
התבגרת! תחושת העצמאות שכל כך חשובה לך היא נכונה. את זקוקה למרחב האישי שלך כדי לפתח גבולות לעצמך- בעצמך. זהו שלב בחיים שאליו את מגיעה כאשר בידייך נמצאים כל הכלים שקיבלת מההורים, מהמשפחה, האולפנא, השירות ומאישים שהשפיעו עליך, ועכשיו את נדרשת למלאכה עצומה של עיצוב חייך, על פי רצונותייך שלך.
את האחראית לוודא שחצאית שלא מתאימה לך תישאר בארון, שהשעות שאת חוזרת בהן לא פוגעות בלימודים של יום למחרת ושהצורה שבה את מדברת בבית תשפיע לחיוב על שאר האחים. כל אלה רק קצה הקרחון של כל הדברים שעליך יהיה לשים לב אליהם. לפי מה שקראתי ממכתבך- נראה שאת מוכנה לאתגר. אבל האתגר הזה הוא עצום! וגם אם נראה שאת השיעורים החשובים כבר עברת בהצטיינות אני בטוחה שישנם נושאים שונים שלא יהיה לך מושג איך להתנהג בהם. אמא שלך שלך מבינה בזה דבר או שניים. יהיה נבון להמשיך לקחת מעצותיה.
אמא שלך ´מתחרפנת´ בגלל מספר סיבות אבל אחת החשובות שבהן, היא אובדן הקשר שהיה לה איתך. ממה שהבנתי כתבת שהייתן נוהגות לדבר הרבה. פתאום את מתחת לאף שלה והיא בכל זאת מרגישה שישנה חומה בלתי נראית שעומדת ביניכן.
לאור כל מה שכתבתי ולאור האכפתיות המקסימה והדאגה האמיתי שנובעת מהמכתב שלך, אני ממליצה לך לעשות כמה דברים:
קודם, להבין שזה דבר טבעי לגמרי שקורה להרבה בנות והורים, התמודדות עם המצב הזה הוא לא דבר חדש. ואת, בדיוק כמו כולם תעברי את זה בשלום. מה שאומר ש-
את יכולה לדבר עם אחת החברות שלך. מישהי מהן בטוח עוברת את אותו הדבר. ´דאגה בלב איש יסיחנה´ עצם הפריקה מהלב וסידור המחשבות בפה או על נייר תמיד עוזר. וכמובן שאת יכולה בכיף להמשיך לכתוב על כל דבר כדי להקל על הלב. וגם-
לזכור שהכל לטובה! ושהמצב הזה הוא מצב זמני. הכי גרוע תכניסי את הראש קצת מתחת למים. תורידי טיפה את הווליום ותני לגל לעבור. מה שמוביל אותי לעצה, שמאוד כדאי לך-
לא לתת לזה להשפיע עליך יותר מידיי! עליך להבין שלפעמים למרות כל הרצון הטוב דברים לא יסתדרו על הצד היפה, מריבות יפרצו, מילים פוגעות יאמרו, אבל גם את וגם אימא שלך תעברו תהליך של התבגרות משותפת ותהליך של הסתגלות למצב החדש. כמו כן-
תני לאמא שלך את התחושה שיש לכן עדיין קשר ושהוא חשוב לך. תשתפי אותה בדברים בחייך ככל שאת מסוגלת כך שכשיגיע מקום שבו את כבר לא רוצה לשתף בו, מתוך הערכה והכרה בצרכים שלך היא תיסוג לבד. וגם-
תשתפי אותה ברגשות ובצרכים שלך. תסבירי לה בעדינות כמה פגעה בך הסיטואציה המסוימת שהתרחשה ותחשבו ביחד איך להימנע מסיטואציות דומות.
את צריכה להמשיך ללכת בין הטיפות. בינך לבין הוריך. הלוך. ושוב. הלוך. ושוב. לזכור כמה את חשובה. כמה הם חשובים. וללמד בסוף היום זכות גדולה על כ-ולם.
בתקווה שהמצב החדש הזה יביא איתו רק דברים טובים ומקסימים לחיים שלך!
רק טוב!
אביגיל.