שאלה
שלום,אני הילה ואני בת 13.
לאחרונה,קשה לי לכוון בתפילה.אני פשוט ממלמלת את המילים,ולפעמים אפילו מדלגת(!)
כשאומרים לי להתפלל אני הופכת לעצבנית ונעלם לי כל החשק.
אני רוצה לכוון בתפילה,ולהרגיש שהתפילה היא משהו שבאמת מחבר ביני לבין בורא עולם.
אומנם אני מכירה את המשפט"מתוך שלא לשמה יבוא לשמה",ואני באמת מנסה להתפלל ולכוון,אבל אני לא מצליחה..מצד שני אני מרגישה סוג של החמצה..אני שומעת אנשים שאומרים שהתפילה היא החיבור שלהם לאלוקים,וגם אני שואפת להרגיש כמוהם.
התפילה היא כמו עול בשבילי,כמו חובה שאני שמחה להתפטר ממנה.
הייתי שמחה אם הייתם מביאים לי עצות איך לכוון,ולהרגיש שבאמת,יצאתי מהתפילה הזו עם משהו,שהתפילה שלי תהיה אמיתית וכנה ושאני ארצה להתפלל,בלי שיבקשו ממני.
אשמח אם תענו לי מהר.
תשובה
שלום הילה.
אכן, התפילה אמורה להיות חיבור בין האדם המתפלל לבין הקב"ה, וכואב לך שאת לא מרגישה את החיבור, ואת השמחה שבחיבור. את מתארת תחושה של החמצה.
דוד המלך, בתהילים, שיתף אותנו בתובנה חשובה ביותר שהיתה לו: "ישמח לב מבקשי ה'". הוא לא אמר "ישמח לב מוצאי ה'". את הקב"ה אי אפשר "למצוא" באמת, כי הוא תמיד תמיד ישאר רחוק מהאדם המחפש. המחפש את הקב"ה באמת- אכן מצא אותו. הוא קשור אל הקב"ה.
אני חושב שאת מחפשת את הקב"ה באמת. על זה תעיד תחושת התיסכול שלך, שהתפילה איננה חווייה משמחת בשבילך כי את "מחפשת" יותר מזה. עד כמה שזה נשמע הפוך- התסכול שלך הוא בעצם המתיקות של הקשר לקב"ה.
תחשבי על געגועים למישהו שאת מאד מאד אוהבת. הגעגוע יכול להביא גם לבכי, אבל בבכי הזה יש מתיקות מאד גדולה, של קשר למי שאת מתגעגעת אליו.
ומשהו מעשי: קחי לעצמך "פסק זמן" מהתפילה במתכונת ה"רגילה". את לא חייבת להתפלל עכשיו את כל התפילה כפי שהיא מנוסחת בסידור. קחי לעצמך כל יום קאע מהתפילה, שאת בוחרת לעצמך, ותתפללי אותו במשך עשר דקות, רבע שעה, עשרים דקות. בכוונה גדולה. מחשבה על המילים. חזרי עליו עוד, אם את רוצה, ועוד ועוד. אני מאד מקווה, שאחרי כמה ימים או שבועות, תוכלי לחזור לתפילה הרגילה, אך תמשיכי להתמקד בכל תפילה בפיסקה אחת מתוכה, בכוונה גדולה, כמו שלמדת לעשות.
ואולי תנסי גם תפילות אישיות, במילים הפשוטות שלך, לפנות אל הקב"ה בכינוי שאת מרגישה שבא מתוכך ומבטא אותך.
מאחל לך הצלחה ושמחה.