כוונה בתפילה

שלום
המתפלל צריך שיכוון, [היינו שישים לב למה שהוא אומר], וכן ישתדל שלא להסיח את דעתו לדברים אחרים בתוך התפילה. אדם שקשה לו לכוון בעת שהוא מתפלל בציבור, וביחידות הוא מצליח לכוון יותר. כל זמן שבתפילה בציבור הוא מצליח לכוון את הכוונה הבסיסית שעל ידה הוא יוצא ידי חובה, עליו להתפלל במניין. כלומר כל זמן שהוא יכול לכוון בציבור בברכה הראשונה של שמונה עשרה - עליו להתפלל במניין (אג"מ או"ח ג, ז). מה עוד שבדרך כלל לטווח ארוך הקביעות בתפילה עם הציבור מחזקת את הכוונה ואת השייכות לדברים שבקדושה.

אדם שהולך פעם בחייו להקביל את פני המלך - לובש את בגדיו היפים ביותר, ואילו זה שפוגש בכל יום את המלך - מקפיד על בגדים מכובדים לפי תפקידו ומעלתו, אבל אינו מתלבש בכל יום בבגדיו המכובדים ביותר. וכך אנו בתפילה, הרי אנו כמי שבאים לפני המלך בכל יום שלוש פעמים, שלובשים בגדים נאים, אבל לא את המכובדים ביותר, שבהם אנו מתלבשים בחגים ובשבתות ובשמחות של מצווה.

ולהלן הרחבה ומקור התשובה מספר פניני הלכה תפילה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיין בספר באתר ישיבה
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=515