יציאה מהבית - כיבוד הורים - שירות לאומי

בע"ה

לחיה היקרה,
שלום!

השאלה שלך מקסימה ומשקפת כל-כך הרבה רגישות, אהבה ואכפתיות. עולה ממנה שיש לך קשר עמוק ואוהב עם ההורים שלך, ואשריהם שיש להם בת שככה דואגת להם. כל הכבוד!
קשה לתפוס את ההשקעה האינסופית של ההורים בנו לאורך כל החיים שלנו – החל מהלידה, הגדילה, החינוך, משבר גיל ההתבגרות, הצרכים הפיזיים, הנפשיים והרוחניים שלנו... הם ממש הבסיס והגב שלנו מהרגע שאנחנו באים לעולם. כמובן, שדווקא בגלל שההורים כל-כך קרובים אז יכולים להיווצר המון מתחים ואי הסכמות, אך התורה מגדירה לנו בצורה מאוד ברורה: "כבד את אביך ואת אמך!" כלומר שעל אף המתחים והריבים (שקורים בכל משפחה נורמלית) היחס בין הילדים להורים הוא יחס של כבוד.
על בסיס זה, את שואלת, איך אני יכולה "לירוק להם בפנים" ופשוט לעזוב את הבית? נכון שצריך לתרום לעם ישראל, אבל אני מחוייבת קודם כל לאנשים הכי קרובים אלי, לא?
השאלות האלה יפות וחשובות, ובואי ננסה לבחון אותן לא מנקודת המבט שלך כבת אלא מנקודת מבט של הורים:
כל הורה רוצה שהילד שלו יצליח בחיים ויהיה מאושר. לדוגמא, כשהילד כבר לא ילד ועדיין לא מתחתן, לא תשמעי שום אמא אומרת, "איזו הקלה שהוא לא התחתן, הלוואי שזה יישאר ככה לנצח והוא יישאר איתי"... נכון? כי ההורים לא מגדלים מישהו שישמור עליהם; הם מגדלים אנשים חזקים ועצמאיים שבבוא היום יפרשו כנפיים ויעזבו את הקן. את צודקת שניתוק הזה הוא לפעמים מוזר וקצת קשה אבל באופן טבעי הוא חייב להיעשות.
יש כיום גם מציאויות מורכבות סביבנו, כמו גירושין או מוות של אחד ההורים, שיכולים לגרום לנו לרצות להיאחז עוד יותר בהורים שלנו מחשש שאולי יום אחד ´נאבד´ אותם. זה חשש שהוא בהחלט טבעי ולגיטימי אך בעיניי נכון יותר שהוא יתבטא במישור אחר, של דאגה ואהבה; את אוהבת אותם וקשורה אליהם, וזה בסיס נפלא לקשר עשיר ומשמעותי עם ההורים. כשמכניסים לקשר מרכיב של פחד הוא עלול להיהפך לקשר לחוץ ומלא מתח – וחבל, כי הרי הפחד נובע מאהבה גדולה. זה מאוד מאוד מובן שאת מרגישה שנוכחותם של הורייך אינה מובנת מאליה, אבל אל תתני לפחד להשתלט עלייך; זכרי שגם את וגם הם רוצים שתגדלי ותצמחי כאדם בריא, בוגר, מתמודד ואחראי, ושחלק מתהליך הגדילה הוא גם לעזוב את הקן.
התורה בעצמה מלמדת אותנו "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – כלומר שחלק מהטבע, חלק מההתבגרות הנכונה והתקינה, כרוכה במעין "עזיבה" של בית ההורים – לא כדי להפנות להם גב חלילה אלא כדי לבנות את עצמך כאדם בוגר ובתוך כך גם לבנות משפחה יציבה ובריאה. אם ככה, אז בעצם אין פה מתח בין הרצון לתרום לרצון לכבד הורים; ההורים שלך חינכו אותך לכך שחשוב לתת ולתרום מעצמך, והנה את יוצאת להגשים את זה בשרות לאומי. עם כל הקושי, סביר להניח שהם שמחים מאוד לראות אותך פורחת בדרכך שלך – בשרות לאומי וגם בע"ה בלימודים, בהקמת בית וכו´.
ברגישותך הרבה את רואה גם את הקושי שכרוך בשמחה הזאת, ואת בהחלט יכולה להקל עליו.
קודם כל, לא פירטת הרבה על ההורים שלך אבל סביר להניח שהם ימצאו דרכים שונות למלא את היום שלהם. אם בכל זאת את רואה שנוצר להם איזה "חור" בגלל שפתאום אין להם ילדים בבית, תוכלו את ואחייך להציע להם כל מיני כיוונים – קורסים שהם מתעניינים בהם, טיולים משותפים, עבודה מעניינת, הגשמת חלומות מפעם... כל דבר שיכול למלא אותם ולשמח אותם שייך.
בנוסף, חשוב לזכור שבשרות לאומי (וגם בשנים שאחרי) הקשר על ההורים לא מתנתק אלא תופס מימד אחר. כמובן כמובן כמובן שגם במרחק מהבית את שומרת איתם על קשר – להתקשר, לשתף, להתייעץ, לשאול לשלומם, להזמין אותם לבקר ולנצל את הביקורים הקצרים שלך בבית.

לסיכום, אין ספק שהיציאה מהבית היא צעד משמעותי ולא תמיד פשוט. יחד עם זאת, הוא צעד טבעי, בריא ומשמח עבור הורים שרוצים לראות את הילדים שלהם חזקים ומצליחים. קחי את הצעד הזה בלי לחץ, תמשיכי לאהוב ולהעריך את ההורים שלך ותמצאי דרכים שמתאימות לך לשמור על קשר ואם צריך, גם לעזור להם לסדר מחדש את סדר היום שלהם.

הרבה הצלחה בשרות! ושבע"ה תמשיכי כל ימייך לאהוב ולתרום למען הכלל.
ישר כח ובשורות טובות!
ליאורה
leora.d.c@gmail.com