שאלה
שלום הרב
הרבה בחסידות ובכלל ביהדות אנו מצווים על השמחה.
שואל עצמי איך אפשר באמת לשמוח תמיד? הרי הנפש הבודדה לעיתים, המבולבלת, המתחבטת מוצאת לה הרבה פעמים סיבות להיות בהרהורים נוגים.. בגעגועים.. ואין לה ממש שמחה..
האם רחל אשר בוכה על ביה.. על גלותה של השכינה, שמחה??
האם ירמיהו המקונן על מלכות ישראל שגלתה, שמח??
ועד כאן אני שואל אף במציאות שאין אדם בשעת נפילה או מתייסר על חסרונה הייחודי של נפשו דווקא.
קל וחומר בשעת נפילה. ודאי הוא שיש אמונה שצריך להתחזק בה תמיד שהכול לטובה וכ"ו שכל מה שעושה השם הוא לטובתי הנצחית וכ"ו ושהכול זה תיקונים ומירוקים וכ"ו
אך עדיין... תשוקת הנפש לדבוק בקדושה ומאידך גיסא התבוססותה ברפש וזוהמה לעיתים.
ונקודה חשובה שברצוני להעלות לסיום בעניין פרטי- נטייה הפוכה- בתורה ובגמרא תמיד מתוארים כ"מ מקרים וסיטואציות ודרכי לימוד וניסיון חכמים בהרבה הרבה תחומים ותיקון מידות וכ"ו
היכן אפשר למצוא מקורות לימוד מניסיון חכמים ,מקורות לימוד לתיקון מדרכי גדולי ישראל על עניין זה? האם רבי נחמן מברסלב נוגע בזה ומחדש בעניין זה גם?
אשמח לתשובה עמוקה מהרב.
יישר כח ותודה
תשובה
שלום לך
הנושא הוא ארוך ומורכב, וכמו כן ישנם תשובות שונות בנושא, אךא נסה לשרטט לך את העקרונות.
האדם אינו מצווה להיות בשמחה תמיד! האדם מצווה לא להתייאש, להאמין בה' ולהגיב בשפיות ובאורך רוח למצב בצורה המתאימה.
אדם שמת לו מת מצווה מחד גיסא להתאבל, ומאידך גיסא להמשיך בחייו לאחר 7 ימים, ולאחר שנה ראוי שישתכח המת מליבו ויהיה פנוי רגשית לדברים אחרים לגמרי. כמובן, הכל בהדרגה - יש שבוע, שלושים יום, שנה ולא בבת אחת, אך בסוף הוא מצווה להשתחרר מאבלו!
מצד שני - אדם ששמח מאוד מצווה לא להגרר אחר שמחתו בלי לזכור את חורבן ירושלים. ההלכה מצווה באב למעט בשמחה וכו' וכו'.
מה אני למד מכך?
אני למד שההלכה בונה לאדם אורח חיים בו הוא מגיב למציאות כפי שהיא ולא מעצב אותה כפי שהוא רוצה שהיא תהיה: כשרע הוא מתעצב, כשטוב הוא שמח. מה כן הוא מצווה? לא לשקוע במציאות! להבין שה' מכוון את העולם והוא לא נע בודד אלא שכינה שורה עליו. ממילא, אם רע לו - יהיה טוב, והרב סולוביצ'יק לימד אותנו בספריו שגם ההפך - אם טוב לו, שידע לא להפוך זחוח: גם רע עוד יבוא. אלו הם חיינו - חיים את המציאות עם הבנה שאין חד ממדיות בחיים ובזה האתגר שלהם גדול.
מקווה שהבנת אותי ושהסברתי נכון...
אריאל