יחס לתנועת ''ציונות דתית ריאלית''

שאלה

שלום.

ברצוני לשאול את דעת כבוד הרב אודות התנועה החדשה שקמה "ציונות דתית ריאלית" (כתבה עליהם התפרסמה במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות לפני כשבועיים.

אני כבחור ציוני-דתי, מה שנקרא "מזרוחניק", די נוטה להסכים עם הטענות שלהם שעיקרן הוא שהציונות הדתית שמה דגש רב מדי על שאלת ארץ ישראל השלמה ובכך גם מנעה הסיטה עצמה מלהתעסק בבעיות הרציניות של העם היהודי ושל הדת היהודית כיום. כי כשאני מסתכל היום אחורה, על למעלה מיובל שהמדינה קיימת, נראה שאין שום חדש תחת השמש. למה אין מספיק רבנים שמקיימים דיונים על השאלה של דת ומדינה? מהו האינטרס הדתי בעניין זה? ומה לגבי השאלה העקרונית של יחס היהדות אל המדינה החילונית-אפיקורסית שראשיה בועלי נידות ואוכלי טריפות ומחללי שבת בפרהסיא? ואולי אפילו על מושג הפרהסיא עצמו, עכשיו כשאני חושב על זה. איזה מקום יש למושג זה בימינו? האם דומה מי שהוא יהודי ומחלל שבת ברשות הרבים היום (שזה דבר מאוד מקובל ואפילו הנורמלי), למי שהוא מחלל שבת ברשות הרבים של לפני מאתיים ומשהו שנה שאז העם היהודי היה באמת "עם התורה", שכולו התאפיין בכך שהוא קיבל את מרות התורה. נראה לי שהיהדות של היום נמנעת מלעסוק בשאלות כבדות משקל אלה. מדוע? ומה בדבר המהפיכה הפמיניסטית? הרי אי-אפשר להתעלם ממנה (מן הסתם גם כבודו מחזיק מזכירה וכיוצ"ב שזה דבר שלא היה מקובל בעולם היהודי ואפילו לא בעולם הכללי של אך לפני 100 שנה) אז היכן ההתייחסות למציאות הזו בתוך העולם ההלכתי? הרי ברור לכל שאם היהדות לא תתייחס למציאות זו אלא תנסה לומר שהמציאות הקדומה היא הראויה יותר, ילכו וימעטו אנשים שיראו בה תורה רלוונטית, "תורת חיים", שכן היא עוסקת אומנם בחיים, אבל לא בחיים שלהם, אלא בחיים של אותו יהודי גלותי של לפני 200 שנה. והדברים אמורים בתמיהה דווקא כשמדובר ברבני הציונות-הדתית ולא ברבנים חרדים שאותם אני מבין כי הם לא מקבלים כלל את כל קיומה של המדינה, והם לא מקבלים כלל את בסיס התורה הציונית-דתית שאומרת שהיהדות צריכה להתמודד עם המודרנה ולא לדחות אותה (או לחילופין רק להשתמש בה). אז נכון שבזמנו הרב קוק עסק בשאלות אלה ונתן תשובות משל עצמו, אך למה אין עוסקים בכך מאז? כלום לא התחדש דבר מאז שנות השלושים של המאה הקודמת? כלום תמו רבנים מן הארץ שרואים אחריות לעצמם להתעסק בשאלות אלה לפחות כפי שהרב קוק ראה אחריות לעצמו ולדורו

תשובה