יחס לנכרים

ביסודם של דברים היחס לנכרים בתורה נמצא בארבעה תחומים:
1) בתחום המוסרי – דהיינו מה אסור ומה מותר ביחס לנוכרי ולרכושו, מבחינת המוסר הכללי ( =האוניברסלי) שבתורה.
2) בתחום המוסרי-הישראלי – כלומר במקום שהתורה מצווה אותנו כלפי 'רעך', 'אחיך' וכד', במצוות מוסריות שמיוחדות לכם ישראל (כמו איסורי ריבית ומצוות השבת אבידה), ושהם מעבר לנורמה המוסרית המקובלת בעולם.
3) בתחום המשפט והעונשים, על עבירות שונות.
4) בתחום המלחמה, ובכלל זה מלחמת הרשות.
את ההבחנה היסודית בין התחום הראשון לתחום השני נותן הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים כג, כ): '...וביאר בכאן שיהיה ריבית הנוכרי מותר ולא הזכיר כן בגזל ובגניבה, כמו שאמרו, גזל הגוי אסור (בבא קמא קיג, הרמב"ן והרמב"ם פסקו בפשטות כרבי עקיבא, אך על פי שבגמרא יש מחלוקת בדבר), אבל הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר אלא מצד האחווה והחסד, כמו שציווה: '"ואהבת לרעך כמוך"... כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילוונו בלא ריבית ותיחשב לו לצדקה, וכן השמיטה (של החובות) חסד באחים...' כלומר, כל מה ששיך למוסר האוניברסלי בתורה, שהוא גם השורש של שבע מצוות בנני נוח, שווה בו נוכרי לישראל, ולכן אסור לגזול ולגנוב ולעשוק נוכרי, כמו שאסור לעשות לישראל, וזהו לשון הרמב"ם (פ"א מהלכות גזילה ה"ב): 'ואסור לגזול כלשהו דין תורה, אפילו עכו"ם אסור לגזלו, או לעשרו, ואם גזלו או עשקו, יחזיר.'
ואילו מצוות וערכים שאינם אסורים על פי המוסר האוניברסלי, ו/או המשפט הבינלאומי, אלא שהתורה ציוותה עליהם במיוחד לבני ישראל, אינן חלים על נוכרים מכוח הדין, אלא מפני דרכי שלום, או מחשש חילול השם. דבר זה הוא הגיוני מוסרי מאוד ביסודו, שהרי הנוכרי אינו מצווה על איסורי ריבית, ומותר לו לקחת ריבית משכנו היהודי, ואם היה איסור ריבית כללי עלינו היה נוצר קיפוח מפלה ומרגיז עד מאוד – הנוכרי יוכל לנשוך ביהודי, והיהודי יהיה מנוע. הנוכרי יוכל להחזיק עבד יהודי 'לעולם בהם תעבודו', והיהודי יהיה חייב לשחררו בשש וביובל וכד'. הנוכרי לא יהיה חייב להשיב אבדה, כי אין אצלם חיוב כזה, והיהודי יהיה חייב. עמי נכר יוכלו לאסור מלחמות נגד עם ישראל, לשלול ולבוז כפי כוחם, ולהכתיב 'תנאי שלום' כרצונם (שהיו אז כמקבול, 'למס ועבדוך' במקרה הטוב, ו'החרם תחרימם' במקרה הרע), ועם ישראל יהיה מנוע על פי התורה – נגד זה יצאה התורה בחריפות, ואמרה: 'לנוכרי תשיך ולאחיך לא תשיך', 'לעולם בהם תעבודו', והוסיפו חז"ל ואמרו שלא להשיב אבידה לנוכרי (ור' רש"י לסנהדרין עו ע"ב). אולם, אם יש חילול השם, אז מצוות קידוש השם מחייבת אותנו לנהוג כלפי נוכרים באמות המידה של עם ישראל, ולא באמות המידה הבינלאומיות, השוות והכלליות.
כמובן, ייתכנו מחלוקות ודעות שונות היכן עובר הגבול המדויק, וסביר שיש דברים ונושאים שבהן יש הבדלים בין תקופות. אם החוקים הבינלאומיים בימינו אוסרים עבדות (ב"ה), ואוסרים מעשי זוועה במלחמות, הרי מובן שגם חלים עלינו ועל כל העולם בשווה, והלוא כך אומרת הגמרא (סנהדרין נט ע"א) שאין שום דבר שאסור לבני נוח ולישראל מותר, שלא יאמרו, שבני ישראל יצאו מקדושה חמורה לקדושה קלה. כלומר, לא ייתכן מצב שיש דברים אסורים לגויים, שהם בני נח, ועם ישראל יזלזל בהם.
אכן כך כתב הרב שלמה גורן (משיב מלחמה ח"א, סימן א') שמדינת ישראל מחויבת לכללי המלחמה שבמשפט הבינלאומי ואסור להסתמך על דיני המלחמה העתיקים. הוא למד זאת מן הרמב"ם (הל' מלכים פ"ו ה"ה), ביחס לגבעונים, שאך על פי שהטעו את ישראל והיה מגיע להם דין מוות, היה עלול להיגרם חילול השם נורא מזה שיאמרו שעם ישראל לא מקיים את הבטחותיו שניתנו בשבועה.
מי שאינם מסכימים עם הרב גורן בזה חושבים מן הסתם, שהגויים בעצמם אינם מקיימים את משפטי המלחמה האלה, ועושים כרצונם, ואפילו צבאות של מדינות דמוקרטיות, כמו הצבא הבריטי והאמריקני, פועלים לפי האינטרס ולא לפי אמנות האג וז'נבה, ולכן, ישראל לא צריכה לנהוג אחרת מן הגויים עצמם. בזה הם מודים בעצם, שבדברים שבאמת רוב הגויים נוהגים בדרך מוסרית (איסור העבדות) הוודאי שזה מחייב אותנו מכוח חילול השם. וזאת עליך לדעת, כי חילול השם וקידוש השם הם הקוד המוסרי העליון שלנו, שאף דוחה מצוות שלמות בתורה. לדוגמה:
1) השבת אבידה לנוכרי. מפורש בתלמוד הירושלמי (פרק שני), שמצווה גדולה להחזיר אבידה לנוכרי (או להעמידו על טעותו), גם מעבר לשורת הדין שהרי הם לא חויבו בנורמה כזאת, אם כוונתו לקדש את השם - ולמנוע חילול השם זו חובה גמורה. נאמר שם, כי יש שכר קידוש השם יקר וחשוב יותר משכר כל התורה המצוות שבעולם הזה.
2) הגמרא (יבמות עט) שואלת איך ייתכן שנתן דוד המלך לגבעונים את בני שאול להוציאם להורג, וגם לא קברו אותם – הרי זה סותר מצוות מפורשות בתורה ('ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו', דברים כג טז* '...לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא...' דברים כא כג)? ואומרת על זה הגמרא (שם): 'מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא – ויתקדש שם שמים שפרהסיא'.
מאמר זה נפסק להלכה (רמב"ם הלכות ממרים פ"ב ה"ד) ומכוחו יש לדחות כל ציטוט 'הלכתי' שמביא לחילול שם השם בעולם.
בכיוון זה ומעבר לזה נמצאת גם הכרעתו הידועה של ר' מנחם המאירי (בסוגיית בבא קמא קיג, ועוד), שלפיה כל דיני נוכרים שבתלמוד לא נאמרו כלפי העמים שבזמננו, שגדורים בדרכי הדתות. היו שערערו על המאירי וכתבו שאין לסמוך עליו מסיבות שונות, אולם ה'נודע ביהודה' כתב באותו כיוון (ועוד יותר) בפתח ספרו, והראי"ה קוק פסק, הלכה למעשה, כדברי המאירי.
הכרעה זו חשובה במיוחד ביחס לתחום היחיד שיש בו אפליה מפורשת בין ישראלים ונוכרים, והוא תחום המשפט. בניגוד לנורמות המוסריות שבהן יש שוויון בסיסי-מוסרי, וההבדלים נובעים מחיובים מוסריים גבוהים יותר שהטילה התורה על עם ישראל, הרי בתחום המשפט יש ויש אפליה בהלכה. היסטוריונים אכן סבורים שזוהי תוצאה של לחץ גלותי, כלומר, שיקוף הפוך של מה שעשו תמיד לנו. אולם אין זה מסתבר. לא אחת ולא שתיים יהודים שילמו בחייהם עבור הלכות אלה. מסתבר הרבה יותר שההלכה דייקה מן הפסוקים שבתורה כיוון דרך שצופה מראש את ניצול המשפט של עמי נכר נגד עם ישראל בכל הדורות, ולכן נקבעה בהלכה אפליה נגדית. אדם מישראל שירצח נוכרי עבר אמנם עבירה חמורה ביותר, וייענש בעונש חמור וקשה, אבל לא יוצא להורג (מכילתא משפטים פרשה ד). את פסיקת המאירי והנודע ביהודה, להוציא עמי החוק והמוסר שבזמנינו מכלל הנוכרים הנזכרים בתלמוד.
קבל תשובה זו כהכוונת דרך ראשונית, שיש צורך להרחיבה ולפרטה הרבה מאוד.