יחס למפנים ולאחראים על הגירוש

שלום לך.
שאלתך הזכירה לי שיחה ששמעתי לא מזמן, שיחה על נשים מוכות.
את יודעת מה מאפיין את האישה המוכה? ישנם שלושה מאפיינים בסיסיים, אבל אחד מהם הוא לטעון שאין אשמה בבעל המכה. האישה חושבת שהוא בסדר, שהיא באמת הרגיזה אותו. זה כמובן במקרים הקיצוניים, אבל בדרך כלל, כמעט בכל מקרה, ישנה [המעטה] במאורעות – הוא לא מרביץ חזק, זה רק כשהוא עצבני, זה לא אשמתו כי הוא גדל בבית הרוס, חסרה לו אהבה וכך הוא מבטא את זה, הוא תמיד מבקש סליחה אחר כך. כל התרוצים האלה קיימים אצל כל אישה מוכה.
את חושבת שהיא מצילה את ביתה כאשר היא אוהבת כך את בעלה? התשובה היא כמובן שלא. היא הורסת, לו ולעצמה.
אהבה אף פעם איננה נבנית על חשבון טשטוש הזהות. רק כאשר ברור לי מי אני, מה אני רוצה מעצמי, רק כך אני יכול להבהיר לאחר את הדברים האלה ורק כך הוא ידע כיצד לאהוב אותי, מה לתת לי, מי מוותר למי מתי וכו´. אהבה איננה יכולה להתבסס על מרמס האישיות של אחד מבני הזוג.
אינני שונא את המפנים, אבל אני בהחלט כועס עליהם. מאוד. למה שלא אכעס? למה שלא אומר בפה מלא שאני כועס עליהם. כועס כי הם הזיקו לי, כי הם בגדו במולדתם, בשבועתם, באמונתם, ביקר להם ולאבותיהם, בדם הנרצחים. למה שלא אכעס? וכי בני זוג לא יכולים לכעוס זה על זה? וכי אני אמור לשתוק כאשר אשתי מרביצה לי?
אדם שהשתתף בפינוי גילה משהו על אישיותו – על הערכים שלו, על אהבת האדם שבו, על אמונתו ודרכו בחיים, על החשיבות שהוא מייחס למשכורת ביחס לערכים. למה שאתחתן איתו? זו שאלה לגיטימית מאוד והתשובה, שנערה שהדבר מפריעה לה צודקת ברצונה ובניתוחה את אישיותו של המפנה היא נערה שבנתה לעצמה עולם רוחני שבו אין מקום לדמות שכזו, ואין סיבה שהיא תשתדל לשנות את אישיותה. היא אוהבת את עם ישראל, ולכן היא כועסת על מי שמזיק לו. וכי נאהב גם עובדי עבודה זרה? וכי אין לנו מצווה לשנוא את החוטאים? אז כאן לא נשנא וגם לא ננהג חס וחלילה בדין של ´מורידין ולא מעלין´ (גורמים למוות), אבל הכעס שישנו, בפרופורציה שתיארת, הוא מוצדק ולגיטימי וכך ראוי שיהיה.
המחשבה הזו, שאסור לכעוס, והזיהוי האוטומאטי של כעס עם שנאה, היא פשוט טעות. נכון שהחייל הזה מסכן, שהוא גדל בעולם חסר ערכים, שהוא לא זכה לספוג מהשורשים שאנחנו ינקנו מהם וכו´ וכו´, ואני באמת מרחם עליו על כל זה, אבל אני גם כועס עליו. בפרופורציה הנכונה, אבל כועס.
ועוד יותר אני כועס על חייל שומר תורה ומצוות שלא שמע לדעת התורה הברורה האומרת שצריך לסרב פקודה.
ועוד יותר אני כועס, כמובן בצורה הראויה, על רבנים שאמרו בפירוש שלא לסרב פקודה נגד גדולי הדור שהם אמרו בפה מלא שאין להם זכות לחלוק עליהם.
כל הכעסים האלה הם מוצדקים ובאים מתוך אהבה. אהבה אמיתית. לא אהבה שמטשטשת, שאומרת שבעצם לא אכפת לי מהטעויות שלו ואפילו מזה שהוא מזיק למדינה שלי מכיוון שלא אכפת לי ממנו ולא מהמדינה, אלא להיפך, אהבה שמבררת את האמת, את הטעויות, כי באמת אכפת לה מה קורה עם השני, עם המדינה. אהבה למי שטועה וסלחנות לטעות היא טעות נוראה.
והטעות היותר גדולה היא במקרה שלנו, מהסיבה הפשוטה שלא שמעתי מעולם שהם ביקשו סליחה. איפה שמענו, בתורה כולה, שסולחים לחוטא כאשר הוא לא מתחרט? האומר אחטא ואשוב. . .
אני מקווה שהתשובה ענתה לשאלה. אם לא וגם אם כן, תמיד אפשר לשאול שוב שאלה זו או אחרת.
להשתמע,
יהונתן,
yehonatan@makshivim.org.il