יחס לחילונים וגויים

שלום וברכה

על היחס לגוי:
במקום תשובה אני שולח חלק ממאמר שנמצא עדיין בכתיבה.
תוכל להבין ממנו את העיקרון הכללי:
עולם ההלכה מבטא באופן חד וברור את היחס המבחין בין יהודים לגויים, ומעמיק את הפער העצום הקיים ביניהם. ניתן להוכיח טענה זו בכל תחומי ההלכה והמקורות היהודיים. הדגשת בחירת עם ישראל היא אחד מיסודות התפילה, ומופיעה בהקשרים רבים: בברכות התורה, בברכות קריאת שמע, בתפילת המועדים ובעוד מקומות; ההלכה אוסרת על השבת אבידה לגוי, ואף קובעת כי המשיב אבידה לגוי לא יאבה ד' סלוח לו ; ההלכה שוללת הכרה כלשהי באמונת הגויים האחרים, ומחייבת לאבד את כל המקומות אשר הגויים עובדים שם את אלוהיהם; ההלכה אינה מכירה בקשרי משפחה של גר שנתגייר ועוד ועוד.
בדרשות הרעיוניות וההלכתיות של חז"ל בולטת תופעה זו יותר ויותר. דרשת היסוד היא אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם ; נוסח המשנה הקובע כי כל המציל נפש אחת מישראל מדגיש את הצלת ישראל דווקא ולא את הצלת אומות העולם; מקורות חז"ל מלאים אמירות אמפיריות שונות הנוגעות להבחנות החותכות שבין יהודים לגויים ועוד ועוד.
עמדת יסוד זו באה לידי ביטוי גם בחוסר שוויון בנושאים רבים. כאשר מדובר לדוגמה בדיני נזיקין ישנו הבדל בין נזקי יהודי בגוי ובין נזקי גוי ביהודי . עובדה זו בולטת עוד יותר כאשר מדובר במשפטי רצח, ולפי הנוסחים המקובלים בדברי הרמב"ם אין יהודי עובר בלא תעשה בשעה שהוא הורג גוי . ההלכה גם מתירה, ואולי אף מחייבת (לדעת הרמב"ם ) מתן הלוואות לגויים בריבית בלבד.
עמדות אלה יוצרות חסמים מובהקים בפני שוויון בעולם היהודי. אמנם, חלק מהלכות אלו נתון במחלוקת, בחלק נוהגים אחרת בשל דרכי שלום, ובחלק נוהגים אחרת בגלל שיקולים אחרים כמו קידוש ד' ומניעת חילולו, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה הבסיסית כי ההלכה כאמור מבטאת בנושאים רבים מספור את ההבחנה בין בני אדם. מטבע הדברים, לעולם זה יש השלכות רבות על הנעשה במדינת ישראל . נקודת המוצא היא שקיים איסור בסיסי על שהותם של גויים בארץ ישראל – "לא תחנם" – אלא אם כן התמלאו תנאים מסוימים, שעיקרם הכפפת הגוי לעם ישראל והגדרתו כ"גר תושב" . הגוי אינו יכול להיות בעל משרה ממלכתית – "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" , ודרשה זו נדרשה על כל השררות; ועוד ועוד.

מצד שני:
א. על פי התורה, מקור האנושות כולה הוא באדם ראשון אחד. גרעין הבריאה הוא אדם הראשון ואשתו חווה – הוא ראשית האנושות והיא הייתה "אם כל חי". על כן, על אף העובדה שמאוחר יותר נוצרו ענפים שונים של האנושות, ובעיקר לאחר המבול, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתורה מדגישה את העובדה שכל בני האדם נוצרו בצלם א-לוהים , כיסוד ההתייחסות השוויונית. אחד הפרשנים המובהקים לעמדה זו הוא איוב, אשר קישר בין העובדה שכולנו נוצרנו ברחם אחד עם העובדה שאין להפלות בינו ובין עבדו ואמתו: "אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי. וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ. הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד " (איוב לא, יג-טו). לדבריו, אין זה אפשרי לפגוע בעבד או באמה, בשל העובדה שכל בני האדם נוצרו מרחם אחד.
ב. תופעה דומה ומשמעותית לא פחות אנו מוצאים בסיפורי בריאת זכר ונקבה. בפרק א של ספר בראשית אנו קוראים את אותם דברים בדיוק על האיש ועל האישה. לא זו בלבד שבריאתם נעשית בדיבור אחד ובאותה הוראה, אלא שגם ייעודם הוא זהה. לשניהם נאמר כי עליהם לפרות ולרבות, למלא את הארץ ולכבוש אותה, ולרדות בדגת הים ובעוף השמיים. לא ניתן לבסס על פרק הבריאה כל הבחנה בין איש ובין אישה. אמנם, בסיפור הבריאה המקביל שבפרק ב של ספר בראשית אנו מוצאים הבחנה חדה בין בריאת היא ובריאת האישה, ופער זה הולך ומעמיק כתוצאה מחטא עץ הדעת וקללת האדם ואשתו. עובדה זו אך מצדיקה את האמור לעיל שמוטל עלינו ליישב בין שני כיווני מחשבה.
ג. תיאור עשרים הדורות הראשונים של האנושות אינה מלווה את כל אלה שנולדו. בכל משפחה מצוין בן אחד, כנראה הבכור, ואילו שאר הצאצאים מצוינים רק כעובדה בביטוי "ויולד בנים ובנות". לעומת זאת, משעה שאנו עוסקים באברהם אבינו מלווה התורה גם את לוט, ואף מעניקה לו ירושה בארץ ישראל; גם את ישמעאל, והתורה מלמדת כי גם לו נולדו שנים עשר צאצאים; את בני עשו, והתורה מעניקה אף לו מעמד מסוים בארץ ישראל, ומדברת גם על תולדותיו. לאמור: בד בבד עם ההתייחסות העיקרית לסיפור תולדות האומה הישראלית אין התורה מזניחה ומתעלמת מתולדות המשפחה הקרובה, ולא זו בלבד אלא שהיא אף מעניקה להם זכויות מסוימות בארץ המיועדת לעם ישראל. בני אברהם אבינו, ולמעשה בני שם כולם, זוכים למעמד מיוחד.
ד. היחסים בין יהודים לגויים בתורה אינה מתוארים בגוון אחד. התורה מבחינה בין יחסי אברהם ופרעה ובין יחסי אברהם ואבימלך בספר בראשית – את פרעה היא מציגה כרשע גמור, ואילו על אבימלך מעיד הקב"ה "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת" (בראשית כ, ו); בהמשך התורה אנו מוצאים בצמידות הן את יחסי משה ועמלק אשר צווינו להשמידו, והן את יחסי משה ויתרו, שאף זכה כי פרשה בתורה תיקרא על שמו. באופן כללי ניתן לומר כי התיאור ההיסטורי אינו עוסק כלל בהבדל סגולי הקיים בין יהודים לגויים, וחלוקת העולם נעשית גם לאור התייחסות למעשים הבחיריים. לא זו בלבד, אלא שעל פי פשוטו של מקרא לא תמיד האבות הם הצודקים בעימותים שבינם ובין המלכים הגויים שסבבו אותם.
ה. בהמשך לנקודה הקודמת, גם המאבק בגויים אינו נעשה בשל העובדה שבמהותם הם אנשים רעים או פגומים, כי אם בשל העובדה שהם בחרו לעבוד עבודה זרה, להקריב את בניהם ואת בנותיהם לאש, או בשל התנהגות לקויה בתחום העריות. התורה משווה בין מעמדו של עם ישראל בארץ הקודש לבין מעמד הגויים האחרים: "לא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח, כח).
ו. לשונות רבים שבתורה מדברים בשפה של שוויון: " משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ד' אלהיכם" (ויקרא כד, כב). הדברים מודגשים בעיקר כאשר מדובר במערכת המשפט, ובשוויון בפני החוק. לא זו בלבד אלא שהם מדברים על החשיבות הנובעת מההיסטוריה המיוחדת שלנו .
ז. במקומות שונים בנביאים מודגש כי ייחודה של האומה הישראלית והעובדה שהיא נבחרה על ידי ריבונו של עולם משמעה הוספת תביעות נוספות ממנה: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג,ב). קביעה זו לעצמה עשויה לחזק את יסודות השוויון מהצד השני של המשוואה – לא על ידי העצמת כל באי עולם לרמת עם ישראל, אלא דרך הטיעון המפחית את ייחוד האומה במונחים הקשורים לזכויות יתר, ומטיל עליה דווקא חובות עילאיים. לא זו בלבד, אלא שעמוס הנביא עצמו השווה בין האומה הישראלית לאומות אחרות, ומדבריו עולה לכאורה כי הניסיונות לבסס יחס מועדף לאומה הישראלית אינה עומד במבחן: "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ד' הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר" (שם ט, ז).
ח. עקרונות אתוסים שונים: בד בבד עם המקורות הישירים העוסקים בהתנהגות האדם בשוויון, אנו מוצאים יחס מודגש מאת ריבונו של עולם לכל ברואי העולם כגון שהוא טוב לכל . הדבר אינו מוכיח שיש יחס שוויוני דווקא לגוי, שהרי פסוקים מעין אלה נאמרו על הבריאה כולה, אולם הוא מעמעם את העמדה השוללת כל יחס עילאי של ריבונו של עולם לברואיו הרבים.
ט. קידוש השם: קידוש השם נעשה בפני הגויים, בשעה שהם אומרים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". לפיכך, היא נעשית לאור הקריטריונים שלהם, ולאור עקרונות יסוד הקיימים בעולם המוסרי של אומות העולם. ישנם מקורות מרחיקי לכת המדברים על החשיבות של קידוש שמו של הקב"ה בעיני הגויים אפילו במחיר עקירת אות אחת מהתורה . בשל העובדה שערך השוויון הולך ונעשה יסוד התרבות האתית הכלל-עולמית מתקדש שמו של ריבונו של עולם במנהג השוויון ומתחלל שמו כאשר ישנה אפליה קשה. להלן נעסוק בפסוק מרכזי זה בהקשר אחר.

שאלת שנאת אדם מישראל היא שאלה מורכבת מאוד.
בסופו של דבר עומדים לנגד עינינו דברי התוספות במסכת פסחים, האומרים כי על אף המצווה לשנוא את אחד מישראל במצבים מסוימים, ישנה מצווה לכוף את יצרו ולהשיב דווקא את האבידה של השונא הזה, מפני ש"כיון שהוא שונאו גם מחבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר".
על כן, אין שונאים אחד מישראל, אולם נאבקים בצדדים השליליים שהוא מייצג.


כל טוב