יחסי אישות בהלכה ובאמונה, למה אומרים דבר והיפוכו?

שלום

תורת ד' תמימה, ואין סתירה בין נגלה לנסתר או בין אמונה להלכה. אם נראה שיש סתירה הבעיה היא במיעוט הבנתנו את העומק או את ההלכה.

יש מדריגות בעבודת ד'.
הבסיס הוא מידות הזהירות, הזריזות והנקיות. יסודן מניעת האיסורים ההלכתיים ודרבון האדם לרוץ לקיים חובות הלכתיות.
במדריגה מותרת זו, האדם עושה כל שיחפוץ בגבולות הגזרה הרחבים של ההלכה הבסיסית אך שומר על כל פרטיה.

מדריגה עליונה יותר הן מידות הפרישות, הטהרה והחסידות. יסודן שהאדם מתאמץ מאד להתרחק מהמביא לחטא ומקדש עצמו במותר לו, ומרחיב את עשיית הטוב מעבר לחובה ההלכתית כלפי הרצון האלוקי הכללי כגון חסד וצניעות וכד'. כאן יש מקום לחומרות יותר מהדין הבסיסי, אך לא חומרות מופלגות המביאות לניתוק מהחיים הנורמאלים.
מעל מדריגות אלה יש עוד מהות אחת המביאה לרוח הקודש, אך היא שייכת לשלבים עמוקים יותר, ורק על גבי המדריגות הנ"ל.

השו"ע מדבר בשני מקומות ובשתי קומות- ההלכה היסודית המתירה את מה שידוע לך, וההלכה המורחבת לבעלי המדריגה העליונה יותר.
התפיסה המחשבתית הרואה במניות עבודת ד' וקידוש השם היא אמת, אלא שיש להשכיל היטב את הכוונה בזה. אדם שטוף בתאווה שזו דחיפתו לחיי אישות, ועושה כן בגדרי ההלכה, אינו מקדש דבר אלא נשאר במדרגתו הבהמית, אלא שבהיתר.
לעומת זאת, אדם שמשקיע מחשבה במניות ובהופעת השכינה ביחסים עם אשתו, מבין שהתאווה אינה העיקר אלא ביטוי קלוש של האהבה הזוגית, אשר גם היא רק ביטוי קלוש לאהבה האנושית שלנו כרעיה לדודנו רבש"ע. הכל נובע מההשתוקקות של האדם לד' ולטובו, והחיים ונטיותיהם הרבות הם כגלדי בצל על הליבה שהיא לייחודא קב"ה ושכינתיה.

מי שאינו במדריגה העליונה, הן מחשבתית הן הלכתית- יכול לחיות בהיתר עם אשתו מתוך תאווה ובגדרי ההלכה היסודית.
אך מי שעובד ד' בכל רמח אבריו, מהרהר בשכינה ביחסיו עם אשתו, ומקדש עצמו במותר לו לפעמים, ואינו מרבה בתאווה אלא באהבה ובעומקיה. וכל זה לא סותר אצלו את הדחיפה הבריאה הגופנית למיניות, ואת התאווה במידתה הראויה ללא דיכויה.

בהצלחה בעבודת ד' שבמניות